By Tami Klein
פורסם במדור- יהודית בר, "מבט על החיים", חדש במגזין "מקו ועד תרבות"
כמו כל תבנית, גם דעתנו על הקיטש ידועה מראש. וכמו כל תבנית, רצוי מדי פעם לאווררה, כדי לוודא שאולי הגיע זמנה ללבוש פנים חדשות.
מי מאתנו לא נהנה מדי פעם ממראה לבושם הססגוני של בני תרבויות אחרות? מי מאתנו לא היה קשור פעם לפריט סתמי, עמוס קישוטים? מי מאתנו לא התענג על שיר רגשני מאוד, ללא ערכים ספרותיים/אסתטיים מוגדרים? יש להודות שכולנו "חוטאים" בחטאים מעין אלה כל חיינו – וטוב שכך.
מדוע אני מבקשת ללמד סנגוריה על הקיטש? כדי להדגיש את תרומתו.
הקיטש משחרר אותנו ממחויבות תרבותית. כשהקיטש בסביבתנו, אנחנו משתחררים מה-"מה נכון ומה איננו נכון". אפשר תמיד לומר: נכון, זה קיטש. ואני נהנה/אוהב אותו. זו מידה מסוימת של חופש פנימי.
הקיטש מעורר התייחסויות רגשיות – נוסטלגיה, רגשות עזים, חיבה, אהבה, התרגשות, ולעתים גם דמעות. הוא מצליח להזרים בנו אדרנלין שאנחנו כנראה זקוקים לו מדי פעם וזה מיטיב איתנו.
לעתים קרובות הקיטש מחמיא לנו – פיזית, נפשית או רוחנית. פיזית – לדוגמא ז'קט עמוס פרחים צבעוניים מעל לבוש מאופק בגזרתו ובצבעו; נפשית ורוחנית – בהיותו הוכחה לשחרור הנפש, התדמית והתבניות "הכובלים" אותנו, ומי איננו חפץ, בנבכי נשמתו, ב"שחרור" מעין זה?!
הקיטש מרכך את המראה ואת המבע.
אם הוא מביא עימו כל כך הרבה טוב, מניין תדמיתו השלילית? כי הטוב שבו, כמו כל דבר בחיים, תלוי במינון. בעודף שבו נעלמים כל יתרונותיו. ייתכן שהתדמית השלילית באה להזהירנו מפני ערעור היחס, ובכך מצאנו יתרון נוסף – הקיטש בא ללמדנו, אולי יותר ממאפיינים אחרים בחיינו, מהי משמעותם של מידות ויחסים.
חרוזי הזכוכית הצבעוניים, רקמות הפרחים על בגדים, בדי האורגנזה הצבעוניים והפרחוניים, האריגים האתניים כמו השטיחים הקווקזים, הכותנות הגרוזיניות הפרחוניות, נעלי הבית המרוקאיות המחודדות מעור צבעוני בתוספת פונפונים צבעוניים – לכולם תודה על תרומתם המבורכת! אבל בל נשכח – הקונטקסט, בעצם, הוא נקודת ארכימדס, על "היותר ועל הפחות מדי".
