האמנית האפגנית שמסיה האסני ויצירותיה הוארו לאחרונה ברשת בכל העולם, ולא במקרה. הקטליזטור  היא המציאות החדשה שנוצרה באפגניסטן עם עזיבת הכוחות האמריקאיים ועליית הטאליבן. דינה שגב, מורה לאמנות ומתמחה בהוראת אמנות הרחוב כותבת סיפור האמנית האפגנית ויצירתה.

שמסיה הסאני נולדה וגדלה באיראן, הרחק מקאבול, אך קאבול על מורשתה וקורותיה מהווה את מקור ההשראה ומקור כוח יצירותיה.

הוריה היו פליטים אפגאניים בעיראק, ורק ב- 2005, בהיותה בת 17 , כיוון שלפליטים אפגאניים אסור היה ללמוד אמנות, הגיעה שמסיה הסאני לקאבול כדי ללמוד אמנות מסורתית באוניברסיטה. לימים שמסיה הפכה למרצה ולפרופסורית לפיסול, באותה אוניברסיטה. חמש שנים לאחר סיום לימודיה, עברה שמסיה סדנת גרפיטי בהדרכת אמן אנגלי, ובעקבותיה החלה לצייר ברחובות העיר. "מעט אנשים מגיעים לראות אמנות במוזיאונים ובגלריות, וכשאני יוצרת ברחובות, אנשים נחשפים לאמנות ולמסרים שלי", היא אומרת.

שמסיה מציירת נשים., נשים מלאות הבעה, נשים גדולות, מלאות אנרגיה ורגש.
הכול יש בציוריה – גם את הכמיהות והחלומות שלהן, וגם את המכאובים והצער שהן נאלצות לסבול ולספוג. הנשים שלה שתוקות, חסרות פה, כפי שהתרבות הפטריארכלית באפגניסטאן  תופסת אותן, אך הסאני מאפשרת להן להשמיע את קולן בדרכים אחרות,  בדרך כלל על ידי כלי נגינה שהן אוחזות, או על ידי המחוות והפעולות שהן מבצעות.

הנשים בציוריה של הסאני משמיעות את קולן, למרות ההשתקה, בדיוק באותו אופן שבו היא עצמה משמיעה את קולה על ידי האמנות שלה, למרות הקושי וההשתקה התרבותית.  יש הטוענים שהאיסלם אוסר על נשים לעסוק באמנות, ועל אחת כמה וכמה לבטא דעות, ובטח ובטח להסתובב בעיר ולצייר גרפיטי. משום כך, ליצור במרחב הציבורי זהו סיכון גדול עבורה, ומטרידים אותה הרבה, תוך כדי עבודתה. עיסוקה הוא סכנה מתמדת לחייה. 

מורשת עמה נטועה עמוק בליבה ובציוריה, וכל חוויותיה ומחשבותיה עוברות עיבוד ומונחות שם, על קנבס הציור או על קירות הרחובות – הפחדים, הבריחה, חוויית הפליטות, הגעגועים למולדת, הכמיהות לשלום ולשקט, ההשתקה, המחאה על הדרת-הנשים התרבותית.

"גם כשבראש נמצאים כל הסיוטים והזכרונות הקשים, התקווה שהלב יודע לייצר – יש לה כח עצום, והיא יכולה להאיר את החושך, ולהפיג עצבות".

כאמנית, שמסיה האסני, הציגה כבר בתערוכות במקומות רבים בעולם, וזכתה בפרסים שונים. היא אף מופיעה בספר על נשים פורצות דרך- "סיפורים לילדות מורדות".
שמסיה גם העבירה סדנאות גרפיטי לצעירות נוספות המבקשות לבטא עצמן בדרך ישירה וחשופה זאת.

ברשתות החברתיות יש רבים מאד שעוקבים אחריה, ולאחר המאורעות האחרונים והשתלטות הטאליבן על העיר קאבול ועל השלטון, הצטרפו עוקבים רבים נוספים, וכולם דרוכים ודואגים לחייה. היא מדווחת שהיא נמצאת כרגע במקום בטוח כלשהו, אך ממשיכה ללא לאות לבטא את רחשי ליבה ורחשי עמה.

"אין זה משנה מה צבעו של האדם, שחור או לבן, כל עוד צבע הלב האנושי הוא אחד". הסאני.

"קשה לבחור", היא כתבה במאי 2020, "בייחוד כשמצד אחד את בורחת ממלחמה, ומצד שני נמצאות המדינה שלך והזהות שלך במקום ממנה אני בורחת… במשך 10 השנים האחרונות נדדתי בין מדינות שונות, אבל מעולם לא חשבתי על הישארות שם ללא חזרה לארצי. משפחתי וחברים היו אומרים- תישארי שם, הצילי עצמך מהמלחמות. אבל אני עניתי לא! אני רוצה לצייר עבור העם שלי. זו סיבת היותי בעולם. ארצי היא הזהות שלי.  לא אמצא את התמצית הזאת של זהותי בשום מקום אחר בעולם. אמרו לי – אל תדאגי, את תתרגלי לאט לאט, ויהיו לך יותר אפשרויות לקדם את האמנות שלך. ומה אם יקרה לך משהו בגלל הסכסוכים, ולא תוכלי לצייר יותר עבור עמך? חשבתי על כל זה. המצב פה הלך והחמיר, והייתה לי הזדמנות להציל את עצמי. לבסוף, לפני כמה חודשים עזבתי את ארצי, כדי לשרוד. הייתי שבורת לב, ולא ידעתי מה אעשה עם העתיד ועם הנפש חסרת המנוחה. הצלתי את גופי, אבל נפשי עדיין בקאבול, ואין לה מנוחה. אמרו שאתרגל, אבל אני הייתי יותר ויותר אומללה. לא ישנתי בלילות. משמעות החיים השתנתה עבורי. הרגשתי שעלי לחזור לארצי ולחיות בתוך המלחמה. זו צומת גדולה ומפחידה. קשה להחליט. תגידו לי מה לעשות?!"

"ארצי תמיד בליבי. תמיד ציירתי עבור העם שלי, אבל עכשיו אני מציירת עבור אנשים בכל העולם. ביטוי חוויית ההגירה אפילו גרמה לי לצייר יותר, לצלול לתוכי ולהוציא את הרגשות שלי אל הציורים שלי. עכשיו אני מרגישה שאינני חיה בארצי, וגם לא במקום אליו ברחתי. אז היכן אני??
אני מדוכאת כאן, ואמא שלי שם , בגעגועים ובאי שקט, אבל כל יום היא אומרת לי-  אל תחזרי! זה לא מקום טוב, כאן".

כך, גם בזכות הרשתות החברתיות, הפכה שמסיה הסאני לשגרירת נשות עמה, שגרירה שמבטאת את שלל המחשבות והתחושות – הן במילים והן בציורים.

ולנו, אנשי 'העולם' יש הזדמנות להביט אל עומק הכאב שחוות נשים אפגניות, ואל עומק הקשיים של הדרת הנשים בעולם האיסלאמי הקיצוני. אל חוויות הפליטות וההגירה, והפחדים אל מול השתלטות הטאליבן.  זאת הזדמנות ולו להביט אל המתחולל בלב אישה אחת, שהיא למעשה 'פה'  וקול עבור של נשים רבות רבות בעולם.

"סיוט. אולי זה כי חלומותינו גדלו בעציץ שחור."

* כל הדימויים בכתבה הם  מחשבון האינסטגרם של שמסיה הסאני –

https://www.instagram.com/shamsiahassani/

** דינה שגב – מרצה על אמנות רחוב בארץ ובעולם,

מדריכה סיורי גרפיטי, אמנית רחוב ומקימת המותג "מגלים את אמנות הרחוב."

www.dinasegev.co.il  0523-869500  disegev@gmail.com