כתב – ד"ר ברוך פלח

חידת הזמן העסיקה פילוסופים, סופרים, משוררים, מיסטיקנים והוגי דעות משחר ההגות והתרבות האנושית והיהודית. הגות זאת, יותר משהבהירה את המושג, סרבלה אותו והפכה את הזמן מסמל אפיסטמולוגי [הכרתי] למהות שרבים חושבים שיש לה קיום בלתי מותנה.

תורת היחסות של איינשטיין העמיקה את עניינם של פיזיקאים תיאורטיים בנושא זה ובעקבותיה החלו להישמע רעיונות אודות "נסיעה לעתיד",  "חזרה בזמן"  וכל הפרדוקסים שנובעים מעניין זה, הדבר מצא את ביטויו גם בתרבות הפופולארית, בקולנוע, בטלוויזיה ובספרות.

אולם מסע בזמן אינו אפשרי כלל, משום שהזמן כמימד במציאות אינו קיים, הזמן הוא בסך הכל ביטוי ליחס בין חומר לתנועה או ליתר דיוק תהליכי השתנות החומר ביקום.

כל השינויים בזמן שחלים על אנשים שונים הנעים במהירויות שונות נובעים ממהירות התנועה ומכוח הכבידה והם דווקא מאששים את ראיית הזמן כסימבול אנושי שמבטא שינויים בחומר ותנועה.

כבר אריסטו עמד על כך שזמן הוא מידת התנועה של החומר, אולם צריך לדייק ולהדגיש שהזמן הוא מידת השינוי שיש בחומר, החל מרמת האטום הבודד והחלקיקים שמרכיבים אותו ועד לגאלקסיות ענקיות.

אם לא יהיה כל שינוי או תנועה בחומר, לא יהיה כלל זמן ולא נוכל להבדיל בין שנייה לנצח.

אפשר להדגים את זה בניסוי המחשבתי הבא: תדמיינו שאין תנועה באטום, האלקטרונים לא חגים סביב הגרעין והכל קופא, גם המולקולות שמורכבות מאותם אטומים לא עוברות שום תהליך כימי כלשהו וכמוהם הצומח והחי וכל מה שרוחש וקיים בכדור הארץ קופא במצבו כמו תמונה שלא משתנה ואפילו לא דוהה, אין מחוגי שעון שזזים, אין מחשבות ש"רצות" בראש, אין תנועת עיניים, אין מראה חדש, אין קול שבא, הולך ומהדהד, אין "תנועה" של השמש בשמים ולא תהליכי השתנות של יום ולילה או תהליכי גדילה, התגברות, הזדקנות ומוות של בני אדם. הכל קופא בלי שמתרחש שום שינוי, כאילו היקום כולו וכל אשר בו הוא ציור או תמונה או קלף  שאין בהם שינוי ואפילו לא תהליכי בלייה.

במצב כזה אי אפשר להבדיל בין שנייה לדקה, בין דקה לשעה, בין שעה ליום,  בין יום לשנה או בין שנייה לנצח, כי המציאות לא משתנה, לא נעה, לא עוברת תהליכי הוויה והפסד ולכן אין זמן, לא כמו שאדם אומר "אין לי זמן" ובעצם אומר:  אני צריך לנוע מפה לשם ולעשות את זה ואת זה, לחשוב על זה ועל ההוא, אלא פשוט אין זמן כי אין תנועה ואין שינוי.

אם כך מדוע רבים חושבים שהזמן הוא מימד ריאלי במציאות? הסיבה לכך היא שהשפה האנושית מטעה אותנו לחשוב בצורה כזו: מושג הזמן כל כך מושרש בתרבות שרוב האנשים מתייחסים אליו כאל מציאות לא מותנית והוא בעצם מטאפורה.

הפילוסוף החשוב שנפל במלכודת מטאפורת הזמן הוא כמובן עמנואל קאנט שראה בזמן צורת הסתכלות או תפיסה אפריורית שנובעת מעצם מבנה החשיבה האנושית, לדעתו אי אפשר לחשוב על שום דבר אלא אם כן ממקמים אותו בחלל ובזמן, אבל זו טעות, המציאות היא אכן תמיד בתנועה ועוברת תהליכי הוויה והפסד שהם הם מה שקרוי "זמן", אבל אם נדמיין מציאות ללא תנועה וללא הוויה והפסד נגיע לנצח, כך שקטגוריית הזמן אינה טבועה בנו אפריורי אבל היא בהחלט מובנת בהתחשב בכך שמוח האדם התפתח בעולם החומר, בתהליך האבולוציה שכל כולו תנועה ושינוי.

הזמן הוא מטאפורה או מונח אנושי לתהליכי השינוי בחומר, כל התייחסות אחרת אל הזמן כמימד ריאלי דומה למדען שמחפש משוואה מתמטית בתוך מכונה שנבנתה בעזרת משוואה זו, אולם המשוואה היא רק תיאור אנושי וסמלי לחוקי הטבע, מי שרואה בזמן מימד ריאלי דומה לאדם שמחפש את הסימון המדעי של מולקולה כימית כלשהי מבעד למיקרוסקופ או את סמלי היסודות בטבלה המחזורית בטבע עצמו, או אם נבחר דוגמא מתחום הנדל"ן, אף אחד לא יחפש בין קירות ביתו או בתוך הכיור  במטבח את התוכנית של המהנדס או הארכיטקט, כל אדם בר דעת מבין שהיא סמל למציאות ולא המציאות עצמה.

כפי שאדם לא יעלה על דעתו למצוא את אותיות או משפטי ספר הגיאוגרפיה של  תל אביב בין הפקקים באיילון וכפי ששום אדם לא מעלה על דעתו למצוא בטבע נוסחה מתמטית או כימית או פיזיקאלית, אלא הוא מבין שהנוסחאות האלו מבטאות בצורה סמלית את המציאות אבל הן לא כתובות שם, כך לא קיים מימד אונטולגי [ישותי] של זמן, הזמן הוא ביטוי אנושי לחלוטין של תהליכי ההוויה, ההפסד והשינוי של החומר.

אי ההבחנה בין השפה המדעית כסמל למציאות ובין המציאות עצמה היא העומדת בבסיס הטעות הרואה בזמן יש ריאלי, טעות שגרמה לסיבוכים מיותרים אבל לפחות הרווחנו ממנה את "מנהרת הזמן", אחת הסדרות האהובות עליי בילדותי.

לצערנו אין מסעות בזמן, לא מסעות לעתיד ולא מסעות לעבר וכך גם נפתרת החידה שהטרידה פילוסופים רבים והיא : איזה זמן היה לפני בריאת העולם? אם נבין שבלי חומר אין זמן אז נבין שלפני בריאת העולם או לפני המפץ הגדול [או המפצים הגדולים, כפי שכבר אמרו חז"ל שהקב"ה בורא עולמות ומחריבן] לא היה כלל זמן משום שלא היה חומר, או שהיה חומר שלא היו בו תהליכי הוויה והפסד אבל למיטב ידיעתנו אין חומר כזה, למרות שהשערה זו עלתה פעמים רבות בפילוסופיה היהודית בימי הביניים בביטוי "חומר היולי".

עולם שאין בו הוויה והפסד הוא עולם שאין בו זמן ויתכן שזו המשמעות העמוקה של העולם הבא שאין בו כלל חומר ולכן הוא בלתי נתפס בחשיבה האנושית בבחינת : "עולם הבא עין לא ראתה אלהים זולתך" [ברכות ל"ד עמ' ב]. השאלה הגדולה היא מאין לנו תודעה והכרה של נצח? אולי דווקא זה צלם אלוהים שבאדם?

והאין במקרה זה [ספירת כתר] הוא בבחינת יש גדול, לא זמני אלא נצחי, כידוע לכל יודעי ח"ן.

 

ד"ר ברוך פלח – חוקר רב תחומי במדעי היהדות והרוח, סוחר ואספן של ספרים נדירים ויודאיקה.