לגמרי במקרה נחשפתי לסדרת סרטי דוקו על ילדים צעירים. כאדם מבוגר, מיד בתחילת הסרט הראשון, על הילד מיו, מישוב כליל הגלילי, כמו נלכדתי. היה מעין חוט עדין שמשך לצפות. אין ספק שבנקודה זאת טמונה הצלחת העשייה האמנותית. ועל כך יבורכו היוצרים. בסיום הכתבה תמצאו קישור לצפות בסרטים.

צלם – איתמר מנדס פלור

רות ליטן, יוצרת הסרט מספרת –

לפני מספר שנים, בעת ביקור אצל אימי, עם ילדי הצעירים, שלפתי מארון הספרים ספר ישן, מעט מרופט, שהיה שלי כילדה. היה זה הספר "אלה קארי, הילדה מלפלנד". התרגשתי לראות את הספר ונזכרתי שכילדה, היה זה הספר האהוב עלי, ספר שהשאיר עליי חותם בלתי נשכח.

אלה קארי היא גיבורת אחד הספרים מסדרת "ילדי העולם", שליוותה ילדים בארץ משנות ה-50 ועד ימינו. הסדרה תורגמה וגם נכתבה בחלקה על ידי לאה גולדברג. בכל ספר מתואר סיפור חיי היומיום של ילד/ה אמיתיים ממקומות שונים בעולם. הסיפור מלווה בתמונות סטילס של הילד/ה בסביבתם הביתית. הרעיון שעמד בבסיס הסדרה היה לפתוח לילדים של אחרי מלה"ע השנייה, צוהר אל עולמות זרים ורחוקים,  כדי להראות את המשותף וכדי ליצור חיבור בין ילדים מתרבויות שונות.

הרצון שלי בסדרה 'ילדים מכאן' היה ליצור את החוויה שהייתה לי כילדה בקריאת הספר – לפתוח בפני הצופים הקטנים עולם חדש, זר ומסקרן, וכך לייצר להם הכרות עם תרבות, אורח חיים, שפה, ילד/ה שהם אינם מכירים, ואולי אין להם הזדמנות להכיר באף דרך אחרת.

מתוך ההשראה הזאת, יצאנו אני ושותפתי,  המפיקה מיכל מרקוביץ, לדרך וצילמנו שלושה פרקים.

בכל פרק מתועד יום בחייו של ילד/ה, מתועדים "טקסי" החיים היומיומיים, התרבותיים והמשפחתיים. בתוך התיעוד הדוקומנטרי נטווה סיפור קטן מתוך חייו של הילד/ה, שמוביל את הצופים וקושר אותם לגיבור/ת הפרק ולעולמו/ה.

חשוב היה לי להראות בסדרה, שלמרות ההבדלים התרבותיים העמוקים בחברה הישראלית, רב הדמיון על השוני. דרך הסדרה הילדים לומדים להכיר את האחר, לראות את השונה בו אבל גם ובעיקר את הדומה.

מהקרנות שעשינו עד כה בפני מאות ילדים, הסתבר לנו שילדים אוהבים לצפות בילדים אחרים. אני מאמינה שכשילדים צופים בילד כמו למשל הסרט על מיו לב (מהפרק הראשון של הסדרה) הם יכולים ללמוד ממנו הרבה, וגם להזדהות אתו, וגם להרגיש שהוא כמוהם בהרבה מובנים וגם שונה מהם במובנים אחרים. ילדים שואלים הרבה שאלות לאחר הצפייה, למשל בפרק על מיו לב, הם מתפלאים שהוא הולך יחף, או מכניס קוץ לפה, או הולך לבדו בטבע.. דברים פשוטים , כביכול, אבל כאלו שמעוררים את הילדים לחשוב, אולי, גם על האופן שבו הם עצמם חיים.

אני מקווה שדרך ההיכרות שנוצרת בסדרה בין הצופים הקטנים לילדים שמצולמים בה, הילדים ילמדו להכיר ולקבל את האחר מהם.

לשאלתנו כיצד התנהל הדיאלוג עם הילדים תוך כדי הצילומים, משיבה רות:

בימי הצילום, במקרה של מיו לב, היה לנו שיתוף פעולה חי ומלא אתו, לכן הדיבור שלו אלינו (אלי ואל הצלם, איתמר מנדס פלור) היה פתוח, גלוי ומעניין והפך להיות הדיבור שלו לצופים. אך במקרה של אלי, הילדה, למשל, היו ימי צילום יותר מורכבים מסיבות שונות, ולכן שיתוף הפעולה של אלי לא היה יכול להיות מלא באותה מידה. מסיבה זאת רוב האמירות שלה נכתבו בחדר העריכה, כסוג של השלמה, לימי הצילום, לחומרים שהיו חסרים מימי הצילום עצמם.

גם ללוקה, הילד, לא הייתה פשוטה החוויה של ימי הצילום. זה לא קל כשיש מצלמה שמכוונת אלייך, מתעדת כל פעולה ומילה, במשך יומיים שלמים.. אבל היו רגעים שבהם לוקה היה שקוע בחוויית הטיול או המשחק עם החברים, ולכן אף לא הרגיש שצילמנו אותו. אופיו וקיסמו באו לידי ביטוי, אני חושבת, בסצנות אילו.

מאד מקווים שגם למען סרטים דוקומנטריים על ילדים, במקרה זה ילדים צעירים מאד, תמצא החשיבה על חשיבותם, תרומתם החווייתית -הרגשית, התיעודית, ובעיקר בהצפת המרקם החברתי הכל-כך מגוון בחברה הישראלית. כולנו מודעים שגם תמיכה בסרטים דוקומנטריים על ילדים טמון מעשה חינוכי בעל חשיבות מרכזית.

לשמחתנו נמצאה בימים אילו במה לסדרה, והיא עלתה לשידור, ומשודרת חינם בהוט VOD YOUNG ובאתר של הסדרה:  www.yeladimikan.com

במאית – רות ליטן

מפיקה – מיכל מרקוביץ

צלם – איתמר מנדס פלור