"העיר ארביל שוכנת בצפון עיראק בחלק שכיום נמצא בשליטת הכורדים. קהילת יהודי ארביל הייתה מהקהילות היהודיות העתיקות בעולם. על פי המסורת, בני הקהילה הם מצאצאי היהודים שהוגלו מישראל ומיהודה על ידי מלכי אשור. בתחילת המאה העשרים, כשמונים אחוז מיהודי ארביל דברו ערבית-יהודית, והשאר, בני כפרים מהסביבה שהתיישבו במתחם צפוף בדרום העיר, דיברו ארמית. השפה הארמית הייתה השפה הבינלאומית בכל האזור עד שנת אלף לספירה ונותרה מדוברת רק במקומות מבודדים ובהם האזור של צפון עיראק." זהו הרקע לסיפורי החיים שהתרחשו בקהילת היהודים בסוף המאה ה-19ותחילת המאה ה- 20.

אתי פלר, החיה בארץ, וגם היא מבנות הקהילה, החליטה ועשתה מעשה – כתבה ספר, בנות ההרים, כאשר הנשים הוצפו, ולא בכדי. עוצמתן של הנשים, יופיין הפנימי וגם הפיזי, ומארג הקשרים שהן מסוגלות לייצר, מעוררות עניין רב לקורא.

לספר קסם כקסמם שרק החיים יכולים להניב – לכאורה חיים פשוטים : מתחתנים, יולדים ומולידים ילדים, סובלים רעות כעוני, שמחים או בוכים את הגורל. גם הדי התקופות באים לידי ביטוי – התקפי אנטישמיות, התנהלות הריבון, גיוס כפוי לצבא האנגלי, מלחמת השחרור לאחר עלייתם לארץ, ובעיקר כיצד נכלאים ומנסים להשתחרר מכבלי המסורת, אהבות ואהבות אסורות, חגיגות עם וגם בלי כיבוד, פטריארכאליות שעדיין בעיצומה, אבל גם בהתפוררותה, או בגלל אופייה של ילדה-אישה ואשר חשקה נפשה, או בגלל שינויי הזמנים.

"עולמה הקטן והמצומצם של זרהין חרב באחת. יום אחד כשהלכה בגפה לכבס בנהר חטף אותה בנו של המוכתר מאחד הכפרים. הבחור שחמד את יופייה, הביא אותה רכובה על סוסו לבית הוריו והפציר בהם להשיאה לו לאישה. היא הושאה לבן המוכתר וילדה לו בן. חייה בקרב המוסלמים הפכו לקשים מנשוא והיא נטשה את בנה וברחה בחזרה לארביל לקהילה היהודית"

הספר הקטן קריא בזכות כתיבה ללא יומרות, ללא קישוטיות. קוראים בספר סיפורים כמו מוקרנים על מסך, ללא נוסטלגיה וגם ללא הגזמות. תחושת האוטנטיות נשמרת בספר גם בזכות הטיבול במילים שפת היהודים – עיראקית-יהודית, מילים בערבית ואף בארמית; הקורה-המתואר זורם מסיפור לסיפור, כמו נהר הזורם בטבעיות וסוחף עימו מה שאיתו.

"בעיני הילדה זרהין ארביל הייתה עיר צופה ואפורה. אפילו הנהר שזרם בה היה עכור ולא דמה לנהר הצלול שליד ביתה שבכפר. היא גדלה בה כנטע זר. מעולם לא עזבה אותה התחושה שהיא גורשה מגן עדן והיה לה ברור ששום מקום לא ידמה לנווה ילדותה. היופי, החירות והתום נגדו באחת בהיותה בת תשע. בגיל עשר יצאה לעבודה עם אימה כדי לסייע בפרנסת המשפחה. האם של ארביל לא דמתה לאם של הכפר. היא לא מצאה במבטה את החמלה שכה הייתה זקוקה לה. בקור ובאדישות עבדו אחת ליד השנייה, כשהאם דורשת שוב ושוב ולא מוותרת. לאט לאט היא העריכה את שעות העבודה של בתה, עד שהשתוו לאלו שלה..

בגיל חמש-עשרה הפכה הילדה הקטנה והמוזרה לנערה יפיפייה. בכל עם שנכנסה לחצר כלשהי היו הנשים ממהרות לצאת כי לחזות ביופייה של האשה הצעירה. זקופה ושתקנית הייתה מוסרת חבילת בגדים מכובסים, מקבלת חבילה חדשה ומסתלקת. מצמצמת ככל הניתן מגע עם הזולת. בעולמה היו קיימים רק שני אחיה, אחותה ואמה. האחרונה הלכה ודעכה וכעבור שנים מועטות הפכה לאשה סעודית התלויה בילדיה."

הסיפורים קצרים, מבליטים אופי, אירוע, קושי, פתרון מבורך, או לא-מבורך, וכולם נעטפים במסורת עתיקת יומין, לעיתים מפתיעה בעוצמתה ובשורשיה העמוקים בנפשות הקהילה.

רוצים להתענג לקרא על חיים של אנשים אחרים, בזמנים מאד אחרים וגם על חלק מהאנשים לאחר המפגש עם מטען הארץ החדשה? קראו הספר – בנות ההרים.

בריאיון עם אלמודובר, במאי הקולנוע הספרדי, עם צאת סרטו כאב ותהילה לאקרנים, ציין הבמאי שהעלאת פיסות חיים מהעבר וביטוין, היא מתן חיים חדשים לאותן פיסות חיים, ברבדים חדשים, במדיומים חדשים, מתוך קונטקסטים שונים של תקופות אחרות, בקריאתן/בצפייתן על ידי אנשים חדשים, להם מטענים חדשים. כך תעשו כשתקראו את בנות ההרים – גם אתם תעניקו להם חיים.

אנחנו נוסיף שדמויות ספרה של אתי פלר כמו עוברות תהליך של גאולה, מן העבר הרחוק להווה הנקרא בפי הקוראים.

הוצאת הקיבוץ המאוחד – www.kibutz-poalim.co.il

צילומים – יפעת גולן