צילום: אורי לנץ

נגה בובר בן דוד, אשר ערכה מחקר אתנוגרפי על קהילת צוענים קטנה, חושפת קהילה שתהודת הכתוב מטה, חשוב להביא לתודעת רבים. מדוע? להכיר, להיות מודע על הקיים, שלעיתים הוא סמוי מהעין, עשוי להביא לשינוי משמעותי, בעיקר לשוליים בחברה.

העיר העתיקה בירושלים מהווה מקום מרתק, המכיל קשת רחבה של קבוצות חברתיות שונות ומגוונות. המתחמים של הקהילות והלאומים השונים משיקים זה לזה, מארגים של תרבויות משפיעים זה על זה. ובתוך העושר הגדול, קיימות היררכיות חברתיות לרוב, גלויות ונסתרות. וסמויה מעיני רבים היא קהילת הצוענים.

בפינה הצפון מזרחית של העיר העתיקה, ברובע המוסלמי, סמוך לשער האריות, מתגוררת קהילה של כ-175 משפחות המונה כאלפיים צוענים, החיה ופועלת בתוך האוכלוסייה המוסלמית שעליה היא נמנית.

הקהילה בנויה משלוש חמולות מרכזיות – סלים, נימר ונורי – המקיימות מבנה משפחה מסורתי פטריארכאלי. בראש הקהילה עומד מוכתר, אשר קיבל את סמכותו עוד מידי הבריטים. רוב הצוענים הירושלמים אינם אזרחי ישראל, אלא מחזיקים באזרחות ירדנית ובעלי מעמד של תושבי קבע. מעמדם הוא בתחתית החברה הערבית הסובבת אותם, ועיסוקם הוא עבודות ניקיון במוסדות כגון העירייה ושירותים ציבוריים או קיבוץ נדבות. לפי מחקר של הג'וינט משנת 2004, שני שלישים מבין הגברים אינם משתלבים בשוק העבודה, ורוב הנשים ממלאות תפקידים מסורתיים – בניהול משק הבית וגידול הילדים. רוב הילדים הצוענים אינם מסיימים את בית הספר היסודי. בשל מעמדם, רק מעטים מבין הצוענים נישאים עם בני האוכלוסייה הערבית המוסלמית מחוץ לקהילה.

אל הקהילה היקרה כל כך והמשמעותית הזו הגעתי בשנת 2008, כחלק ממחקר שערכתי במסגרת לימודיי באוניברסיטה העברית במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, בהנחייתו של פרופ' נחמן בן יהודה. באמצעות מחקר אתנוגרפי שכלל תצפיות וראיונות עם חברי הקהילה ועם גורמים הבאים במגע עם האוכלוסייה המתגוררת בעיר העתיקה בירושלים ובסביבתה, עלתה תמונה מורכבת לפיה קהילת הצוענים התאפיינה, לטענתי, בשוליות רבת ממדים: הכוונה היא לכך שהפרט הצועני משתייך לקהילה הצוענית, החיה בסביבתה של החברה הערבית הפלסטינית בירושלים, המשתייכת לדת האיסלאם, כאשר רוב חברי הקהילה הינם תושבי מדינת ישראל. בנוסף, מעבר לשוליות הכוללת למשל רבדים של שוליות חברתית, תרבותית כלכלית, חינוכית, גיאוגרפית ויוקרתית, התגלתה לעיניי תמונה מרתקת של נשים צועניות משכילות.

בדיון אודות הנשים הצועניות מדובר על תפקיד לא פשוט שהן נושאות על גבן וחווות שוליות כפולה; מדובר על נשים הנושאות בעול הפרנסה, בשמירה ובתחזוקה של הבית וגידול הילדים. בבחינת קבוצת נשים צועניות משכילות, התמונה העולה מציגה שוליות רבת ממדים נוספת: מעבר להיותן נשים בחברה פטריארכלית, נשים צועניות בירושלים כחלק מהחברה הערבית הפלסטינית, נשים אלו הן גם משכילות בתוך קהילה שאינה משכילה. כלומר, אליטת נשים זו אף ממלאת תפקידים מרכזיים בתהליכי שינוי חברתי של כלל קהילת הצוענים, בין אם ברכישת השכלה גבוהה ובין אם ביזמות של הליכים פוליטיים וכלכליים. מתוך קהילה המונה כאלפיים איש, מדובר על כעשר נשים, בטווח גילאים שבין 20-40. מלבד אישה אחת, בעלת תואר שני במנהל עסקים, כל הנשים, נכון לזמן בו ערכתי את המחקר, למדו או לומדות תואר ראשון. חלוקת מקצועות הלימוד שונה בהתאם לגילאי הנשים: מגיל 30 ומעלה ניתן לראות בעיקר לימודי סיעוד – אחיות, חינוך וחינוך מיוחד. עד גיל 30 קיימת שונות גדולה יותר, ומקצועות הלימוד הם גיאוגרפיה, משפטים וחשבונאות. 90% מהנשים המשכילות שייכות למשפחה הקרובה לחמולה המרכזית בקהילה. הנשים שאינן נשואות עובדות בעבודות השונות מאלו שבהן מועסקים רוב הצוענים. מצב זה מאפשר להן להכיר את העולם האחר, שאינו רק שירות ועבודת כפיים קשת יום, להיחשף לאנשים בעלי השכלה, לטיפוסים מגוונים, להיחשף לתכנים אחרים שאישה הדואגת רק לטיפול בילדים – והרוב המוחלט של הנשים בקהילה הן כאלה – אינה חשופה להם.

צילום: אורי לנץ

האפשרות להגיע אל קהילת הצוענים בעיר הבירה קסמה לי מן הרגע הראשון. אין זה פשוט להתחיל מחקר אתנוגרפי בעיר בה גדלתי, ובעיקר בשפה הערבית שאינה שגורה בפי. למרות כל אלו, מצאתי דלת פתוחה וכניסה לקהילה מרתקת ומורכבת. בין הקשיים המרכזיים שנתקלתי בהם במחקר מבחינה רגשית היה העוני הגדול של הקהילה, והאופן שבו חבריה מקבלים את מצבם. אולם, לאורך המחקר נחשפתי לתהליך ארוך, מורכב ומתמשך בו היו מעורבים המוסדות המוניציפאליים הישראליים מחד ועבודה התנדבותית אינטנסיבית של עופרה רגב, מדריכת טיולים, שעמלה ועודנה עומלת לקישור הנהגת הקהילה עם המוסדות השונים. אט אט, הושגה הבנה בקרב הנהגת הקהילה אודות הדרך בה יש לפעול בכדי לחלץ את העדה ממעמדה השולי; הושם דגש על שיתוף פעולה עם המוסדות הישראליים, על חשיבות החינוך והמאמץ לטווח בינוני וארוך – לעומת הנטייה קודם לכן להסתפק בבקשת עזרה כספית בלבד. כך למשל למניעת נשירת תלמידים מבתי הספר ולהמשך השכלתם, הקמת תזמורת של בני נוער מהקהילה שמופיעים בארץ ובעולם.

מול התמונה הפסימית שהצטיירה בתחילת המחקר, נראה שהתהליכים המתרחשים בעשר השנים האחרונות מאז שסיימתי את מחקרי בקרב ההנהגה הצליחו להביא לשינוי תודעתי, המובל על ידי מוכתאר הצוענים – עבד אל חכים סלים – וגורמים מן החוץ יחד עם עופרה רגב, הצליחו להביא לשינוי ממשי בקרב האוכלוסייה הצוענית. הדינמיות של המציאות מראה כי אכן יש ביכולתם של פרטים בודדים לפרוץ את מעגל השוליות. זהו הרגע בו חוויתי כי השוליות אינה גזירת גורל, אינה קוטב של דיכוטומיה: שינוי תודעתי אכן עשוי להביא לשינוי מעמדי ופוליטי ממשי.

נגה בובר בן דוד, כתבה את עבודת המחקר "צוענים בירושלים-תושבים בשולי העיר" במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית.