קולוניאליזם טריטוריאלי מוכר מזה עשרות, ובמקומות רבים גם מאות בשנים – יכולתו של עם אחר, בעל תרבות שונה לחלוטין, להתמקם כמיעוט בטריטוריה זרה ובעלת תרבות זרה לחלוטין ולשלוט בה. לא ברשימה זאת המקום לפרט הנסיבות, הצרכים והתוצאות – במנעד בין האכזרי למיטיב…

כדוגמא לקצה המנעד הקשה, הייתי מביאה את קובה והקולוניאליזם הספרדי ובקצהו המיטיב, אצטט חברה הודית שנולדה בבנגלורה, הודו, והתחנכה באוניברסיטה אמריקאית בהודו – "מזלנו שהיינו קולוניה אנגלית, מה היה איתנו היום לולא…"

והמושג קולוניאליזם תרבותי הצטופף לנגד עיני לאחרונה ממספר מקורות כה שונים זה מזה – דר' מרדכי קידר, מזרחן והיסטוריון, באחת מהרצאותיו במסגרת "באים אל הפרופסורים", בספרו, הגאוני בעיני, של היהודי הפולני סטניסלב לם י"סולאריס", ותפיסת העולם של ז'קלין כהנוב, אשר צמחה בקולוניה צרפתית, מצרים, בתחילת המאה העשרים.

תודו שהעובדה שזוויות כה מגוונות באמצעותן מביטים על קולוניאליזם תרבותי, עשויה ללמד אותנו כמה חכמות מועילות.

ראשית, בחיים כמו בחיים אין רק שחור או רק מאיר אור מבריק – קולוניאליזם תרבותי לפחות מאד הועיל לחלק מהאוכלוסייה במצרים ובוודאי מאד הועיל לעם ההודי. כשאני חושבת על המוסיקה שצמחה בקובה בערב הרב של התרבויות – ספרד (הקולוניאליסטית), המקומיים הקובניים והעבדים האומללים שהביאו הספרדים לקובה לעבודת פרך, מוסיקה זאת מעוררת התפעלות של שילוב ועם זאת בביטוי הייחודים המוסיקליים של כל תרבות . המוסיקה הקובנית שנוצרה עם השנים היא ברכה ותרומה  תרבותית יוצאת דופן.

הרצון להנהיג תרבויות "דמוקרטיות" בארצות המבוססות על מקור הכוח, השבטיות, בוודאי נראה נאיבי במקרה הטוב, ולא מעמיק דיו במקרה של עשייה בקלות דעת. ולנגד עינינו בוודאי רצים מספר מראות/טקסטים ולו בארצות מסביבנו.

ואולי השאלה הטובה ביותר שקראתיה לאחרונה באה מפיו  של סטניסלב לם (המוזכר מעלה) –

"לעולם יהיו בעינינו כוכבי לכת מסוימים צחיחים כמדבר סהרה, אחרים קפואים כמו הקוטב או חמים כמו הג'ונגלים של ברזיל. אנחנו הומניים, נאורים, אצילי נפש, איננו שואפים לשעבד גזעים אחרים; אנחנו רוצים רק להעניק להם את ערכינו ולקבל בתמורה את מורשתם. בעיני עצמנו אנו אבירי 'המגע-הקדוש'. זהו כזב נוסף איננו מחפשים אלא בני אדם, בני אדם כמונו. אין לנו צורך בעולמות אחרים אלא במראות. איננו יודעים כלל מה לעשות בעולמות אחרים. די לנו בעולם האחד שלנו, וגם אותו קשה לנו לבלוע.."    עמ' 85

"קיבלנו מה שרצינו: מגע עם ציביליזציה אחרת. סוף-סוף התגשם המפגש הנכסף! והתוצאה עומדת לפנינו: הגדלה מפלצתית, כמו מבעד למיקרוסקופ, של כל כיעורנו הפנימי, כל המגוחך והנלעג שבנו!" עמ' 86

ובעקבותיו של סטניסלב לם אמרתי ביני לבין עצמי – מה שורשיה של היהירות לחפש, ובהתאם גם לנסות לשנות בני אדם שכה אינם דומים לנו. השאלה הטובה – "מי שמנו?" – אם נצליח שתהדהד בנו בשקט, אבל כל הזמן, היא בוודאי תשחרר אותנו לעצמנו, עם אשר בידינו, כדי לגדול וליהנות מהקיים.

למי הועילו – אי פעם – לאורך זמן – מאבקים?

ובסיפא של רשימה זאת – בואו נחשב עד כמה הצניעות היא, אולי, הקישוט המחמיא ביותר לכל בן האדם. כמה יופי, רכות, פתיחות של דיאלוג, תרומה לסובב ומכאן התרומה שאנו נקבל, אם צעדינו יצעדו בשקט בדרך שקיבלנו לצעוד מתוך החיים ולא מתוך אידיאולוגיות ופילוסופיות. הסיני העתיק ידע להדגיש חשיבותה של הדרך כי אין בחיים בילתה.