"הכול התחיל כשיום אחד הסתובבתי בדרום תל אביב עם חברה שידעה לספר לי דבר או שניים על ה'קשקושים' שנמצאים סביבנו על קירות העיר. לראשונה הבנתי  ש'הקירות מדברים אלי'. לראשונה גיליתי  את השפה האורבנית המיוחדת, שמעולם קודם לכן לא ידעתי שקיימת. נפתח עבורי "תדר" חדש.
בשבועות ובחודשים לאחר הפגישה נמשכתי  לגלות אותה, את אמנות הרחוב. בלילות הייתי חוקרת אודותיה ברחבי האינטרנט ובימים נמשכתי לשוטט ברחובות ולחפש עוד ועוד את הגרפיטי והאמנות הניבטים אלי מן הקירות. למעשה, הרגשתי שזהו 'יקום מקביל', המתקיים באותם רחובות בהם כולם הולכים יום יום, ולא שמים לב ולא רואים את מה שאני באותם ימים התחלתי לראות.

אמנות הרחוב היא 'שפת העיר', שפה ויזואלית בה אמנים מביעים את רגשותיהם ורעיונותיהם, ומחפשים לתקשר איתנו, ההולכים בעיר. הם מצאו את ערוץ התקשורת הזה, הבלתי חוקי, בלתי ממסדי, בלתי אמצעי, וכל כך חפשי וישיר – אין אוצרים אין שופטים או מבקרים, אין שיקולים פוליטיים וכלכליים, אין צנזורה. האמן מניח את שהוא בוחר להניח, ולמחרת עשרות ומאות אנשים יכולים לראות את היצירה שלו, יכולים להיות מושפעים מהמסרים שלו.

נכון, זה לא חוקי (לרוב. כיום כבר יש הרבה מאד פרויקטים חוקיים), אך לאורך כל ההיסטוריה האנושית, האוונגרד התרבותי היה תמיד זה שבדק ופרץ חוקים וגבולות, ולמעשה גרם לאנושות לדייק את עצמה ולהתקדם אל עבר אפשרויות, סגנונות וזרמים חדשים.  "כל חברה זקוקה לחוקים. כל חברה זקוקה גם לאלו שיאתגרו את חוקיה", רעיון שאני מסכימה עימו.
אמני רחוב מעלים מעצם פעולתם ברחוב את השאלות – של מי הרחובות?  של הממסד? של הכלל? של הפרטים המרכיבים את הכלל? העיר היא ה'נוף' שכולנו צורכים.

אני מוצאת בז'אנר הזה נדיבות רבה. אמנים מניחים את כשרונם ברחובות, כמו מינחות מיוחדות עבור אנשים אחרים, זרים. בדרך כלל אמני הרחוב הם אנשים מיוחדים – אנשים בעלי צורך עמוק לתקשר ולהביע, ולעיתים אפילו לזעוק!  אלו אנשים  שחיים את הרחובות, ומרגישים שהעיר כולה היא סוג של 'בית', וכמובן, אלו גם אנשים שיש בהם חלק 'שובב' ופורץ גבולות, המבדיל בינם לבין אחרים, שלא יעזו ליצור במרחב הציבורי באופן לא חוקי. כל מי שמתחיל לשים לב לאמנות הרחוב המפוזרת בעיר, מתחיל בעצם גם לשים לב "בעיניים שונות" לעיר.

בארץ פועלים עשרות אמני רחוב מרתקים. בעולם כולו פועלים אלפי אמנים מוכשרים בעלי סגנונות ואג'נדות מגוונים ומרשימים. אין תחליף למפגש המפתיע והבלתי אמצעי עם יצירות אלו בגודלן האמיתי ובסביבתן הטבעית שברחוב.  ובכל זאת, אני מניחה כאן עבורכם, הקוראים, 'טעימה' מיצירותיהם של מספר אמנים ישראליים ובינלאומיים פעילים ומעניינים.

"אין מנצחים". יצירה של DEDE

אמן שסימן ההיכר שלו הוא הפלסטר, והוא חוקר אותו כבר הרבה שנים, ויוצר עבורנו דימויים חזקים (עם פלסטרים ובלעדיהם), בנושאים מגוונים ואקטואליים, לאומיים וגלובליים.
כיום דדה כבר מוכר ויוצר בכל העולם, והציג בלא מעט תערוכות. גם בת הזוג של דדה, ניצן מינץ, היא אמנית רחוב. הם נחשבים  'כזוג המלכותי' של אמנות הרחוב הישראלית.

יצירה של know hope

הצילום מצביע על הקושי לייצר גרפיטיס – השיח כיסה כמעט לחלוטין את היצירה (אני מחזיקה אותו מוסט). הדמות הקבועה הזאת, החוזרת ביצירותיו של 'נו הופ', חסרת מגדר, גיל או כל סממן אחר. היא למעשה 'כל אדם', ואיתה הוא מביע את הכאבים, החלומות, הדפוסים, ושלל הקשיים האנושיים במסע החיים. כאן ניתן לראות על ראשה של הדמות את שעון החול המסמל את הזמן האוזל מעל ראשי כולנו, ואת הגזע הגדוע שהיא מחזיקה, המסמל את שאין לנו מנוס מלחוות.
ל- know hope  יש מעין שפת סמלים ציורית, ולאט לאט מול יצירות נוספות שלו, לומדים להבין את ה'שפה' שלו. הוא אמן ייחודי, בעל הצלחה בינלאומית.

'הקיר הסרוג' של אמנית הסריגה האורבנית – mamali

ליזה שמה, והיא הגיעה לארץ מברית המועצות, עם החלטה בלב- 'אני אעסוק רק במה שאני אוהבת!'
ואכן, היא מתנהלת בחייה כ- free spirit  אמיתית, ויוצרת בסריגה חפשית אינספור דימויים אותם היא מפזרת על גדרות, עמודים, ספסלים וקירות ברחבי תל אביב. היא סורגת גם בגדים ואקססוריז, ויוצרת תפאורות, גופי תאורה וכל דבר שיזמינו ממנה, אבל כמה מרגשת הנדיבות הזאת – להניח ברחובות עבור כל אנשי העיר, ללא תמורה, יצירות סריגה מחממות עיניים ולב.

מאיה גלפמן 'תופרת סדקים'.

מאיה עובדת עם מסקינטייפ אדום, או עם חוטי צמר אדומים. יצירותיה זמניות, ומזמינות תשומת לב מיוחדת. הן מבקשות מאיתנו לפתוח עיניים ולשים לב לישן, לסדוק, לשביר. לשים לב להיות הדברים בני חלוף, ואז, מן הקיר, להחזיר את המבט אל עצמנו, ולשים לב כמה שבירים ובני חלוף אנחנו!
כיום היא ובן זוגה, רועי אבידן, יצאו למסע אמנותי ארוך ברחבי העולם. אצלם החיים והאמנות אחד הם.

'כיתובי הקיר' של הלה שלג.

אני מכנה אותה 'קופירייטרית של הרחובות', והיא אכן יודעת לשחק עם מילים ורעיונות באופן מעורר קנאה. יש לה כבר מאות כיתובי קיר ברחבי העיר. עלינו רק לפקוח עיניים ולחפש אותם. הם מרתקים ומדליקים! היא גם כותבת שירים, מלחינה ושרה אותם. 

יצירה משותפת של אמן מקסיקני בשם Libre, והאמן האנגלי- ישראלי Solomon Souza.

הם ציירו את זוג הדיוקנאות הללו בפתחו של כרם התימנים, כדי לתת כבוד לתקופה ולעולים הללו, ולהזכיר לנו כמה יופי יש בכל תרבות ובכל מסורת. Solomon הוא אחד האמנים המוכשרים ביותר, וכיום מוזמן ליצור על קירות מבנים ברחבי העולם. הוא היה זה שיצר על תריסי יותר ממאתיים חנויות בשוק מחנה יהודה, והפך את השוק לגלריה מרהיבה, שמשכה אנשים לבוא להסתובב בשוק בסופי שבוע וליהנות מבילויי ערב כשהבסטות נסגרות.

שודדת הים של האמנית  I.D

אמנית פעילה שדמויותיה משתלבות בכל אשר נמצא בעיר, ומבטאות את שלל המורכבויות האנושיות, ואת היציאה מתחומי האוטומטי והמוכר לנו. דמויות ילדותה, נערות שלה, צועקות לעברנו ש"נערות הן לא רק יפות וחמודות', וש'כח' נמצא לא רק אצל גברים, ושאת כל דפוסי החשיבה שלנו כדאי לנו לפתוח לכיוונים יצירתיים חדשים".

כולנו היינו פליטים" של האמנית – Murielle

יצירה שהיא חלק מסדרת יצירות שעסקו בנושא הפליטות. הרבה פליטים הגיעו מארצותיהם ש'פלטו' אותם, והגיעו לדרום תל אביב. היחס אליהם לעיתים לא-אנושי. מיוריאל מזכירה לנו על קירות העיר כקולאז'י-אמנותי, המדגיש את הפן האנושי מעבר למספרים יבשים וכותרות בעיתונים, את העובדה שגם אנחנו, היהודים (הורינו או הורי הורינו), גם אנו היינו פליטים שאף מדינה לא רצתה אותם בתחומה.

'קופסון' של האמן עדי סנד –  SENED

לסנד יש כבר עשרות רבות, ואולי אפילו מאות, של דמויות קטנות וצבעוניות המוכנות לפגוש אותנו כמעט בכל מקום בארץ, לא רק ברחובות דרום תל אביב. את דמויותיו הוא מכנה 'קופסונים', ודרכן הוא 'מדבר' אלינו את כל אשר על ליבו. סנד, ליבו מלא בהתבוננות מעמיקה על האדם והחברה, לעיתים בהומור, לעיתים בביקורת, ולעיתים אפילו בכעס ועצב גדולים. את קופסוניו, אם כן, עלינו 'לקרוא' בתשומת לב, למרות חזותם החמודה-עליזה, לעיתים.

יצירה (בהדבקה) של האמן TAG#

אמן עם מסרים חזקים, הן ברעיון והן בוויזואליות מרשימה. הוא עובד בטכניקה של עיבוד ממוחשב, ויצירת יצירות חדשות שהן שילוב של יצירות אמנים מתקופות עברו, דוגמת רנסנס, עם עיבודים שמביעים את הרעיונות והמסרים שלו, דוגמת מחשבות על העידן הזה, בו המסכים והמדיה החברתית שולטים, או מחאות פוליטיות ואקטואליות, דוגמת הנכחת הדפוסים האנושיים העדריים-צרכניים-כוחניים.

וטעימה גם משירת הרחוב שלי:

שירת רחוב של Dina Segev

וטעימה גם משירת הרחוב שלי:

אני כותבת טקסטים ושירים הצומחים באופן אורגני בין גבעולי פרחים,
כמו הנפש הצומחת ומתפתחת תדיר. השירים יוצרים יקום מקביל של רחובות נפש ברחובות העיר.
אני מניחה את מחשבותיי ואת השאלות שאני שואלת את עצמי, במרחב הציבורי. שירי הם כעין הושטת יד לשיתוף וחיבוק, בהיות האישי כל-כך אנושי.

* כדי להדגיש את המורכבות של אמנות הרחוב, היצירה של Solomon Souza, הדימוי הראשי של כתבה זאת, נהרסה ביחד עם בניין בית המכס הישן בנמל יפו, שעל אחד מקירותיו היא צוירה.

Solomon עלה לארץ מאנגליה. סבו היה אמן הודי מצליח, שהיגר ללונדון, ונחשב לחלק מחבורת האמנים המודרניסטים החשובים. סולומון גדל בבית בו היה לאמנות מקום של כבוד, ולימים מצא עצמו הולך ומשתכלל באמנותו, כשמשטחי הציור העיקריים שלו הם קירות העיר.

היצירה צוירה במסגרת "פטרון אוף ארט", פרויקט אמנות רחוב ישראלי ובינלאומי, אשר התקיים בנמל יפו באוקטובר 2019. 

יצירה דומה, מטה, של Solomon, נמצאת בסימטה קטנה ביפו."

דינה שגב –
חוקרת ומרצה על אמנות רחוב בארץ ובעולם
מדריכת סיורי גרפיטי, עם המותג  "מגלים את אמנות הרחוב"

www.dinasegev.co.il   טל 0523-869500