"שנה שלמה לא הוצאתי את המצלמה שלי מהארון. זו היתה שנה קשה עבורי מבחינה אישית, ובתוך הקושי הזה העדפתי רוב הזמן להתכנס פנימה, לשמור על הכוחות שלי קרובים, להישאר עטופה. במצב כזה קשה לחלוק עם העולם משהו כל כך חושפני כמו צילומים, שהם למעשה הצצה לעולם ולנקודת מבט פנימיים ואישיים. ההחלטה לצאת למסע הזה היתה חלק מתהליך החזרה שלי ליסודות שלי. התגעגעתי מאוד לצילום, למפגש עם עולמות ואנשים יוצאי דופן; התגעגעתי לתחושת ההרפתקה, ויותר מכל – התגעגעתי לעצמי, לכל החלקים בי שקצת קהו ונדחקו הצידה בשנה האחרונה.

זו היתה עבורי הזדמנות, והיה לי חשוב למצות אותה עד תום. הזדמנות לא רק למפגש עם תרבות ועם נופים אחרים, ולא רק לשינוי אווירה ואנשים. יותר מכל – זו היתה הזדמנות עבורי למפגש מחודש עם עצמי אחרי תקופה ארוכה, שבמהלכה החיים שלי היו מוצפים בהמון רעש מבפנים ומבחוץ. יצאתי למסע הזה עם צימאון לשקט ולזמן איכות עם עצמי, וקיוויתי למצוא נקודת אחיזה שתאפשר לי להביא את האיכות הזו בחזרה איתי הביתה.

המסע הזה היה הפעם הראשונה שבה התנסיתי בצילום דוקומנטרי, וצילום כזה – כך גיליתי מהר מאוד – מצריך מיומנויות מסוג שונה לגמרי מאלה שתרגלתי עד כה. כשמצלמים אנשים וסיטואציות אקראיות, ומנסים להנציח חיים ורגעים מבלי לביים אותם או אפילו להיות מורגשים – נדרשת שליטה ברמה מאוד גבוהה במצלמה.

בנוסף לאתגרים הטכניים, נאלצתי לא פעם להתמודד עם השאלה: האם אני בהכרח רוצה לצלם את מה שמתרחש מולי? התרבות הלאואית למשל שונה מאוד משלנו. המנהגים, האוכל, ההרגלים. האם כשקשה לי עם מה שאני רואה – זו סיבה לא לצלם את זה? התשובה היא שגם כשהיה לי קשה צילמתי, בתחושות מעורבות, גם כשנתקלנו בקרב תרנגולים וגם כשחזינו בארוע מסורתי, במסגרתו נערות ובחורות צעירות מתלבשות ומתאפרות בחגיגיות, במטרה למצוא חתן, כשלמעשה, אין להן זכות בחירה. גבר שמעוניין לשאת נערה מסויימת לאישה – פשוט לוקח אותה איתו.

צילום סיון קונוולינה

את המסע התחלנו בלאוס, בכפר נידח אליו נסענו דרך כביש עפר ארוך ומפותל. בקתות שהן קירות וגג בלבד, רצפת עפר וצעצועים שהם למעשה מתנות של הטבע – מקלות, אדמה, מים וענפים. ילדים קטנים נושאים את אחיהם על גבם, מטאטאים את שטח הבית, סוחבים דליים עם כביסה רטובה, משתתפים בהכנת הארוחה. היה לי נעים ומפתיע להיווכח שהאבות מעורבים מאוד בגידול הילדים ובבילוי איתם. אין כאן שפע, אין קליטה לוויינית, למעשה – אין כאן אפילו חשמל, אבל הילדים שגרים פה מאירים את הכפר בחיוכים ובשמחת החיים שלהם. אי אפשר שלא להתאהב בהם.

משם המשכנו אל העיר, אל הנזירים שב – Luang Prabang, אותם ליווינו בדרכם לאסוף מתושבי הכפר את ארוחת הבוקר שלהם, חזרנו איתם אל המנזר וצפינו בטקס ארוחת הבוקר שלהם. הצצה מרתקת לעולם של מסורת וסגפנות בעידן של סמארטפונים ופייסבוק, שלא פסח גם עליהם.

אחרי שמונה ימים בלאוס, אותה עזבתי בתחושה שעוד רב הנסתר על הגלוי, המשכנו לקמבודיה. מבית ספר מקומי, למפגש מרתק עם אוכלוסיה שחיה על נהר המקונג, על גבי בתים צפים או כאלו עם יסודות שמגיעים לקרקעית, אשר שטים ממקום למקום ומצליחים לקיים כך חיים ניידים ומלאים. משם אל פנום פן, עיר הבירה ואל נקודות הקיצון שלה – רגע אחד אנחנו נוסעים בשדרות מפוארות, מוקפים בחנויות מעצבים מערביות ובבתי תפילה מעוטרי זהב, רגע אחר אנחנו בליבה של שכונת פחונים שנמצאת ממש מעבר לפינה, באותו רחוב. רגע אחד עוצרים לקפה בסטארבאקס אחרי מסאז' בספא יוקרתי, רגע אחרי עוצרים את הנשימה בגלל צחנת הזבל שאופפת את השכונה. הפריזמה המערבית הצרה שלנו לגבי תנאי מחיה בסיסיים – מתרחבת כאן הרבה יותר ממה שהעדשה הכי רחבה שלנו מסוגלת להכיל. מסתמן, שיצר ההישרדות האנושי שלנו – חזק יותר מכל סיפור שנספר לעצמנו על מה שאפשרי ועל מה שלא, גם כשגרים על פסי הרכבת, ומגדלים ילדים בין הררים של פסולת עירונית. אני מניחה שהתמונות האלה יעוררו בקרב רוב מי שיצפה בהן רחמים וחמלה כלפי דיירי השכונה הארעית הזו, אבל אני הבטתי בהם ובעיקר התרגשתי מהיכולת שלהם לחייך למרות הכל, כל יום מחדש.

צילום סיון קונוולינה

מעניין שהתפיסה שלנו לגבי טיולים ומסעות בחו"ל היא שהם בגדר בריחה מהמציאות היום-יומית, זו שאנחנו משאירים כאן. התחושה שלי כשחזרתי מהמסע בלאוס וקמבודיה היתה בדיוק הפוכה: הרגשתי שביקרתי בעולם האמיתי – זה שבו אנשים חיים את חייהם בחיבור מלא לסביבה שלהם ולמשאבים העומדים לרשותם, מבלי להיות עסוקים במירוץ אחרי כסף, תארים, מוניטין או לייקים בפייסבוק – ואז חזרתי לעולם שחלקים ניכרים ממנו מדומים או לא מספיק "אמיתיים". ביקרתי בעולם שבו אנשים חסרי כל נראו עשירים ומאושרים יותר מרוב האנשים האמידים שאני מכירה. המסע הזה היה שיקוף מאוד טוב לחיים המערביים שלנו, ליתרונות ולחסרונות שלהם."

לפוסטים המלאים שפורסמו בבלוג של סיון, הכוללים עוד סיפורים ותמונות –

יומן מסע // לאוס וקמבודיה – חלק א 

יומן מסע // לאוס וקמבודיה – חלק ב