כתבה – אניטה שפירא

יהודים לא הצטיינו בחוש אסתטי. האם זה נבע משום אי הערכה לחיצוניות, שנחשבה כמאפיינת עובדי עבודה זרה, או משום הדלות שממנה סבלו רובם לאורך מאות בשנים? כך או כך, למרות האמירה שבית נאה, אישה נאה וכלים נאים מרחיבים דעתו של אדם, רוב היהודים לא נתנו דעתם על אסתטיקה.  העיירות שמהן הגיעו רוב חלוצי היישוב ובוניו היו עיירות נידחות, שהמבנה הנאה היחידי בהן היה בדרך כלל הכנסייה.  הם לא באו מהאזורים המפותחים של מזרח אירופה, אלא מהאזורים הכפריים של פולין ומערב אוקראינה, ורומניה. מוצאם לא היה בערים הגדולות, מרכזי התרבות, אלא מן החלקים הנחשלים של ארצות אלה. כשאני מסתכלת היום על שכונות חרדיות, שמתאפיינות בחוסר מודעות לכיעורן, אני חושבת שכך ניראו עיירות ישראל במזרח אירופה, על לכלוכן ועל צפיפותן ועל חוסר האיכפתיות של תושביהן למראה החיצוני שלהן.

מנוחת צהרים, נחום גוטמן , 1926, וויקיפדיה. מוזיאון תל-אביב לאמנות

כאמור, מעיירות אלה באו חלוצי היישוב ובוניו. היו, אומנם, כאלה שגדלו בערים, נחשפו להשכלה חילונית, וגם לגילויים שונים של אסתטיקה. אלה היו המיעוט, שרובו התיישב בערים בארץ. ארץ ישראל הייתה ארץ קשה, שנקנית בעבודה פיסית מתישה, לא מתגמלת, שהשמש בה חסרת רחמים, ומי שמתעקש להישאר בה, אם מרצון ואם מכורח (כי אין לו מיפלט אחר), היה צריך להשלים עם תנאי חיים, שבהם חשמל ומים זורמים במשך שנים לא היו זמינים. ההסתפקות במועט, שנבעה מכורח, הייתה לאידיאולוגיה: עוד בטרם עלייתם לארץ, עברו החלוצים בשנות השלושים "הכשרה" לעבודת הכפיים הקשה שהמתינה להם בארץ,

לקראת החיים בתנאים של מחסור ולקראת הפשטות הקיצונית שנידרשה מהם. האידיאליזם של הפשטות, של האסקטיות, היה מקובל בהתיישבות העובדת, קיבוצים ומושבים וגם על סתם פועלים בשכונות המושבות והערים. זו הייתה חברה גברית במהותה, למרות שקידשה לכאורה את שוויון המינים. מי שחרש עם צמד פרדות, או נהג בטרקטור, היה חשוב יותר ממי שעבדה בחום הקיץ הלוהט ליד האש הפתוחה במטבח, או עמלה ליד דודי המים הרותחים שבהם היו כובסים את בגדי כל החברים. הסמלים של אותה פשטות קיצונית היו שנים: המקלחת המשותפת והכלבויניק. המקלחת הייתה ניפרדת לגברים ולנשים, אך היתה אחת לכל אחד מהמינים. בדרך כלל היה זה צריף עלוב ובו כמה ראשי מקלחת, וקבקבי עץ מגעילים היו מאפשרים לנזקקים להם להסתובב בו. את הבגדים תלו על וו או שמו על ספסל. הקבקבים היו פלטה של עץ ורצועת בד מעליה, תמיד רטובים. ואני לא נכנסת בכלל לתיאור בתי השימוש. הסמל השני היה הכלבויניק המיתולוגי: במרכז כל שולחן בחדר האוכל הייתה ניצבת קערה, בדרך כלל מפח, שלתוכה היו החברים והחברות זורקים את שאריות האוכל: פח זבל במרכז השולחן. זה היה פונקציונלי, אך ללא ספק מגעיל. ההתפרקות מן המתח היום-יומי, כדי להחזיק מעמד ולא לחזור (אם אפשר) לבית אבא אמא, הייתה בריקודי ההורה האקסטטיים בערבים הארוכים, שבטרם בוא החשמל.

אך במקביל לאותה אסקטיות, גסות וקידוש הפשטות, הופיעו, כמו ניצנים קטנים, כמעט במחתרת, הגעגועים ליופי. אולי המושג "געגועים" אינו מתאים כאן, כי רובם לא הכירו יופי במקומות שמהם באו. אך היו אלה געגועים לחיים אחרים, למשהו שאולי אפילו לא ידעו לכנותו, אך בדיעבד, ברור לנו שהיו אלה געגועים ליופי. אומנם, ה"אינטליגנטים" שביניהם טרחו להסתיר את השכלתם, אך כבר בימי העלייה השנייה היו ספריות השאלה, וקריאת ספרים הייתה אחת הגילויים הראשונים של השאיפה למשהו אחר מאשר המציאות המצמיתה כל רגש ענוג. מי לא קרא את טולסטוי או את דוסטויבסקי? או לפחות רומנים של סופר השלכטה (האצולה) הפולנית, כדברי ברנר, הנריק סנקביץ? תוך זמן קצר הופיעו מקהלות בקיבוצים: לאחר יום עבודה מפרך, היו מתקבצים חברי המקהלה לחזרות. ועד מהרה, היו כמה נגנים מקימים תזמורת. ובאותן שנים קשות התקיימו קונצרטים ליד מעיין חרוד. ליל הסדר נחוג כדת וכדין, עם מפות לבנות על השולחן, אך לפי נוסח הגדה חדש. כשהגיעו המים לברזים, החל טיפוח הנוי: שטחי דשא, עצי נוי, פרחים. פעולות שאין בינן ובין פונקציונאליזם ולא כלום. הירוק הזה איפשר לנוח מהיובש, מן האבק ומן הפיח.

מרחוק קרצה בירת החטאים, תל אביב. במבט של היום היא ניראתה מן הסתם עלובה למדי, פרובינציאלית, קטנה ולא מרשימה. אך הייתה לה נשמה של כרך, עם תיאטראות, בתי קולנוע, ובתי קפה. ואף תזמורת ריקודים. הסיפרות בת התקופה מציגה את הגברים כחלוצים קשוחים ונאמנים ואילו את הנשים כחלשות אופי, מתגעגעות לבית אמא, או לפחות מבקשות להגיע לבתי הקפה של תל אביב. אחד הסמלים של השאיפות הבורגניות של הנשים היה סרוויס כלי האוכל שהיה ניצב לראווה במזנון, מאחורי זכוכית מגוננת. אך הביקורת הלגלגנית עליהן לא מנעה מהנשים לשאוף לעדן במשהו את חייהן: אם על ידי רפרודוקציות של ואן גוך, שהיו מאוד פופולאריות, במיוחד החמניות, או על ידי וילון שתפרו בזמנן החופשי מבד שק, ועליו רקמו קישוט כלשהו, או כרית עם טלאים, או חולצה עם צווארון רקום, ששמרו לעצמן ולא נתנו למחסן הבגדים הכללי. והיו הביקורים, כמעט במחתרת, בעיר הפיתויים, תל אביב. לטייל ברחוב עם חברה, בלי הבעל והילדים, להציץ בחלונות הראווה, אולי לקנות אהיל יפה, זה כבר הספיק כמזון לנפש לחצי שנה. ואם עוד אפשר להיכנס לבית קפה, לשבת בנחת במקום ציבורי, אך  הרבה יותר פרטי מאשר בבית, להזמין כוס קפה ופרוסת עוגה, ולצפות בקהל הנקי והרגוע שעובר ברחוב, הרי זה מאפשר כמעט לשכוח למשך כמה שעות מהחיים הגסים, הקשים, שגזר עליהם הגורל.

ראובן רובין, דיוקן עצמי, 1924, אוסף מוזיאון ישראל

הזמן השכיח את הקשיחות והמחסור של ימי בראשית, אך הגעגועים ליופי נותרו כמין תחושה מתמדת של חסר, של אי סיפוק מן הקיים, שאיפה למשהו אחר. והלא זה יסוד התרבות האנושית.