כנראה רובנו כבר שכחנו כיצד כרכו פעם ספרים. הוצאת רות מזכירה לנו בשני הספרים הראשונים שהוציאה לאור – 'השפית' ו-'פרחים מלאכותיים'. כריכת ספר כמו פעם, וכפי שכורכים ספרי אמנות, ובתשומת לב לגודל הפונטים ומודפסים על נייר משובח. וזאת רק ההקדמה – לאחוז ספר מעין זה ביד, זאת ראשית המתנה.

בחירת ספרו של לואיז רופאטו, סופר ברזילאי, זאת מתנה מספר שניים. ויש גם מתנה שלישית – התרגום מפורטוגלית בידי רמי סערי. עד כאן סיפור מסגרת בתוך סיפור מסגרת בתוך סיפור מסגרת. והעיקר? הם סיפוריו של רופאטו.

סיפורים קצרים, דמויות – ערב רב והרגשה שאתה יכול ורוצה לקרא עוד ועוד על אנשים ועל פיסות מחייהם. יש לרופאטו יכולות מרשימות – היכולת לכרוך את הקורא אמפטית סביב הדמויות, וה-'איך' הטקסט כתוב.

הבחירה לשקף את הספר באמצעות סיפור אחד – 'ההווה המוחלט' – אינה מקרית. הדמות הראשית, הנשית, מיטיבה לחבר הווה, עבר ועתיד בהרהור רגשי מעמיק.

בפגישה מקרית, כמו בכל הסיפורים בספר, הדמות המספרת נחשפת לתמציות מחייה של הגיבורה, לדקויות תחושותיה, למערבולת רגשותיה ולעומק הבחנותיה.

"… ודווקא כשחשבתי שלא נשאר לי עוד מה לעשות בחיים חוץ מאשר לעקוב אחרי הימים שמתחלפים על לוח השנה, לפתע פתאום גיליתי את ההווה המחלט… כן, יקירי, ההווה המוחלט! התעלות הנפש הייתה נסוכה על פניה, במשך שניות ספורות כמו נישאה למקום אחר. כעבור רגע התעשתה, ואז אמרה לי, לא בתור הזמנה , אלא כמעין הוראה שיש להישמע לה: בוא ידידי, ונלך לשתות משהו חריף."

כך נלכד הקורא בספר בקריאת סיפורי האנשים. שימו לב, משום מה אלו לא דמויות בספר אלא אנשים, כפי שגם הקורא מכיר הרבה כאלה, אנשים ומשא חייהם. סגנון הכתיבה של רופאטו מצליח להפוך דמויות בספר  לאנשים בחיים :

"ואיכשהוא התחלתי להכות על חטא, נתקפתי מעין חרטה על כך שמעולם לא קפצתי קפיצת ראש לתוך החיים, אלא העדפתי תמיד לחיות בעולם מרופד בביטחון של דרך ללא חתחתים ותלאובות, בלי מכשולים ובלי הפרעות, אבל גם בלי צבע, בלי שמחה ובלי שקיקה. שאלתי את עצמי אם אני מאושרת, ולא הייתה לי תשובה, כי כבר זמן רב קודם לכן ויתרתי על עצם הרעיון של האושר לטובת הגשמתן של כמה משאלות צנועות. בעודי שקועה במחשבות האלה החמצתי את תחנת גאר דו נור, ולכן ירדתי בגאר דה לאסט, ושם לקחתי את קו ארבע – הייתי כמעט בפניקה ועם זאת כמעט גם באקסטזה. מוקסמת מקולה-שלה התעלמה עתה המספרת כליל מנוכחותי: בפיזור דעת בלעה את עשן הסיגריה, ובהיסח הדעת לגמה מדי פעם בפעם מן הקוניאק."

שימו לב למספר הטוויסטים, זוויות הראייה, בקטע קצר זה. כך זה בחיים – העין, תשומת הלב, הקולות קולטים כמו בקליידוסקופ, ולמרות כל העומס החושי והמחשבתי אשר בקטע, הכתיבה היא כה בהירה, רציפה לקליטה כה בקלות. בנקודה זאת, ללא ספק, תרומתו הגדולה של המתרגם, רמי סערי. זה מעין טנגו של מילים שהובא לפנינו בעברית כה פשוטה מאותה פורטוגלית שבפי רופאטו.

ועל ההווה המוחלט? איזו הבחנה מרתקת בראייתו של הסופר :

"… ובשעה שנסחפנו יחד לתוך המוסיקה, הצעדים שלנו הלכו ונטמעו זה בזה… לא הייתי עוד אישה בעלת שם פרטי ושם משפחה, מרצה בגמלאות, נשואה, אם לשני ילדים, צרפתייה, אלא גוף ששקוע כל כולו ברגע אחד ויחיד… לא נשאר עוד עבר, אלא רק צעדים שפסע מישהו שלא היינו אנחנו. גם עתיד לא נשאר, השתקפות תשוקותינו ותו לא … אני התנועעתי מעבר למקום ולזמן, נמצאתי בתוך ההווה המוחלט! כך אמרה והתעטפה בשתיקה."

ספריית רות – www.ruth-books.com

ומדוע 'פרחים מלאכותיים' ? יתכן, כי עדיין החוויות, האנשים וחייהם מודפסים הם באותיות, במילים בספר. רק מפה של המציאות. ועכשיו נדמיין העושר, גווני הגוונים ושברירי הרגעים ושבירתם לרסיסים בזמן מן הזמנים במציאות.