בחג סוכות נחשפתי לראשונה לפעילותו יוצאת הדופן של המוסד הירושלמי 'בית הקונפדרציה'. המיקום (מול חומות העיר) והמבנה (שבחלקו שופץ ובחלקו נבנה ברוח הישן), מרשימים. אירוע 'אושפיזין שירה' שהועלה בין כתליו ראוי להערכה גדולה. כותבת הקדמה זאת גם כדי להסב תשומת הלב של צרכני תרבות לאיכויות תכני מקום זה, וגם כדי להקדים מילים לכתבה מטה. אחד האירועים בהם השתתפתי התייחס לשירתו של דוד פוגל. התוכן והכיצד הועלה העמיקו איכויות שירתו של פוגל – בקריאה משירתו של פוגל בידי עמוס נוי (משורר והוגה) ובהירהור עליה, בעדינות רבה. לווי הקריאה בנגינת סקסופון מאד מעניינת ע"י המוזיקאי אבטה בריהון, הדגישה הניואנסים של שירת פוגל.

בקריאת דוד פוגל, משורר וסופר, נפעמים מיכולות הביטוי שלו. בספר 'אהבה עד כלות' נחשפת גם יכולותיה יוצאות הדופן של עדה, בת זוגתו ואם ילדתו. כדאי לקרא ההתכתבות יוצאת הדופן בין שני אוהבים מורחקים זה מזו בגלל נסיבות החיים, ולו כדי שנכיר, ניווכח, שישנן אפשרויות ביטוי של תחושות, רגשות, אהבה, תשוקה, שכיום, לצערי, אבדו בנשיית הזמנים המודרניים והקידמה.

קראו על חייו של כל אחד מבני הזוג במסת הפתיחה לספר של פרופ' דן לאור, המאיר במידה כה מאוזנת חייהם של דוד ועדה פוגל בין השנים 1925 עד 1944,בהיוודע מות דוד פוגל במחנה אושוויץ, ועדה שהמשיכה לכתב לו עד 1946, שנת מותה, מתוך תקווה שיתכן שדוד עדיין בין החיים.

לקרא חייהם ורגשותיהם של דוד ועדה פוגל בהתכתבות האינטנסיבית כפי שנכתבו, זה כמו להריץ לנגד עינינו מראות והתרחשויות באירופה ובארץ ישראל בין שתי מלחמות עולם ובמלחמת עולם שנייה – החל משכיחות

מחלת השחפת ודרכי הטיפול בה בסנטוריומים, נדידה של משפחות יהודיות ממזרח אירופה, מרוסיה ומפולין, למרכזי תרבות אירופאיים בולטים – ווינה, ברלין ופריז; מקומה של א"י באותה תקופה בעיני האליטה הספרותית,

וביטוים לתחיית השפה העברית (בה פוגל לקח חלק עוד במגוריו באירופה); מאורעות 1929 בארץ; ההיסטוריה פרושה במכתביהם, כולל עליית היטלר לשלטון והמחנות הצרפתיים לזרים ולמחתרת הצרפתית, ולאחר מכן המחנות הגרמניים עד ההשמדה של היהודים במחנות הריכוז.

ההתכתבות חושפת כמו שכבות גיאולוגיות – הבעבוע החברתי-פוליטי באירופה וגם בארץ ישראל, ופני העולם הבורגני המתנוון באירופה בין שתי מלחמות עולם, ועל מצע זה שכבה המתארת כיצד התנהלו חייה של משפחה יהודית, דוד ועדה פוגל. בני הזוג פוגל היו יוצאי דופן בהשכלתם ובדרכי התנהלותם, ומתוכם עולה המצע של התחושות והרגשות שנרקמו בינהם במשך 15 שנה.

וכל השכבות "הגיאולוגיות" הללו מתרגשות בקריאת הקורא ונארגות בתודעתו למעין רומן-מכתבים. זאת חליפת המכתבים של שתי דמויות חסרות מנוח, בתקופה חסרת מנוח, אחרי מלחמת העולם השנייה האיומה.  רגשות, החלטות, נסיעות, נדודים, מאורעות עולים ומתרחשים כמו גייזרים המתפרצים על פני השטח, כל פעם ממקום גיאוגרפי אחר עם מרקם רגשי משתנה אחר. מרתק!!

מי שלא הכיר את הפרוזה והשירה של דוד פוגל, מומלץ ביותר לנסות להכיר, ולהתחיל דווקא ברומן מכתבים זה. יש המכנים את דוד פוגל כהמשורר העברי במאה ה-20. לא מקרי שרבים אינם מכירים אותו. גם בנושא זה מאיר פרופ' דן לאור מדוע "נשכחה" יצירתו גם מאנשים המרבים להכיר ספרות ושירה. הסרט המעניין והמצוין שיצר יאיר קידר במסגרת הסדרה של ערוץ 11, "העברים" עוזר מאד לחשוף את דוד פוגל. מטה תוכלו לצפות בו. אל תפסידו.

"למרות הכל אנחנו אוהבים מאוד־מאוד זה את זה, שנינו, הלא כן, עיידשל?! וטוב מאוד שאנחנו אוהבים כל כך, ושיש לנו את הכל יחד ושאנחנו יכולים לעשות הכל יחד, עד אחרון הדברים". את המילים המרגשות האלה כתב דוד פוגל לעדה, אשתו האהובה ואם בתו, כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, אשר הפרידה ביניהם לנצח.

"בינינו הרי נעלמו המחיצות האחרונות ואנחנו נטועים עמוק זה בזה, עד הסוף — האין זה נפלא, כל זה?! הן בין כך ובין כך אנחנו רק אנשים עניים, אבל כשאנחנו מחזיקים זה בזה בחוזקה, זה בכל זאת קצת אחרת".

"ביום ראשון לפני שמונה ימים ישבתי באותה שעה איפשהו על מרפסת מוארת מאוד, בחברת עדה נדלר הרחוקה־קרובה, בעלת העיניים שנפש עדינה, כנה קורנת מהן. עכשיו כל זה רחוק מאוד. אבל מעודד מאוד לדעת ששתי העיניים הללו נעטפות לעתים עצב בגיני.

כי החיים קשים מאוד… הן יש בעולם כל כך הרבה יופי. אבל לי הועיד הגורל שתמיד אראה סביבי את האומללות השחורה ביותר שבו — גורל שאין להשיבו… עוד לא נואשתי מן התקווה לשוב לראותך, עדה יקרה. הרי עוד יש לנו אי־אלה דברים להגיד זה לזה".

שימו לב – ההתכתבות נכתבה בעיקר בגרמנית וחלקה קטן בצרפתית. יצירתו הספרותית של דוד פוגל בעיקרה נכתבה ביידיש ובעברית.

ב–28 ביולי 1937 כתב פוגל לעדה: "כשאני חושב עלייך, אהובתי, לבי מחסיר פעימה מרוב געגועים. הרי כבר כל כך התמזגנו זה בזה, אנחנו שנינו ובתנו. ואני כל כך אוהב את כל אישיותך היפה והאצילית,

עד הסוף. לו הייתי צריך לבחור לי עכשיו אישה, הייתי בוחר בך שוב, תמיד רק בך. את מבינה?

אינני חושב שאפשר לאהוב אישה יותר משאני אותך. הוודאות הזאת צריכה לרומם אותך ברגעים של רפיון רוח. כשאני חושב על הגוף הנפלא והריחני שלך, שאני אוהב אותו עד אין קץ, פשוט אינני יכול לשאת את הכאב שאיננו בקרבתי, שאיני יכול לנשק אותו בכל מקום וללטף אותו… בכל זאת אולי

איש לא אהב אותך כל כך".

"נכון, זה פרטי, זה אישי וסביר שפוגל בכלל לא חשב על פרסום המכתבים האלה, לא כל שכן עדה", מסביר לאור,עם זאת "מאחר שפוגל הפך לדמות כל כך נוכחת, מאתגרת, מסקרנת ואניגמטית", ומאחר ש"יחסית המורשת

הספרותית שלו קטנה", לאור מציין שיש "צורך ותשוקה לחשוף כל מה שניתן לחשוף" על פוגל… "אם המכתבים היו רק אינטימיים וחושפניים, אך כתובים ברמת הבעה מוגבלת, לא היה צידוק לפרסם אותם. אבל יכולת הכתיבה שלו — ולהפתעתי, גם של עדה, שהתגלתה ככישרון ספרותי — מספקים את הצידוק לעשות את המהלך הזה". לדבריו, "גם אם בחשבון אחרון, בחישוף של דברים מסוימים עושים אי־צדק לפוגל, הרי שיותר מכך אנחנו עושים איתו צדק, כי אנחנו מראים אותו, מגלים אותו. העולם של פוגל, כפי שהכרנו עד היום, נעשה הרבה יותר מלא, עשיר ומפורט".

להשלמת התמונה מוזמנים לצפות בסרט "איבד פוגל את פוגל" (יצר יאיר קדר במסגרת סדרת "העברים" בערוץ כאן).

ב'אושפיזין שירה' בסוכות בירושלים התמקדו בשירה הכואבת של דוד פוגל – מוזמנים להקשיב לאחד הקטעים בהקראתו של עמוס נוי ובלווי נגינת סקסופון בידי אבטה בריהון.

כינרת, זמורה ביתן, דביר – www.kinbooks.co.il

• מבואות, הערות וביוגרפיה: פרופ' לאור ורחל סטפק,
• תירגמו מגרמנית: יעקב גוטשלק וארנו בר,
• תירגמה מצרפתית: אביבה שר־מעייני