הביקורות הבינלאומיות משבחות, ובצדק. כאשר תתחילו לקרא את הספר, תרגישו מהופנטים, למרות קשיים וזוועות חיים שלא יאומנו. בנקודה זאת אני מבקשת לעצור לבדוק כיצד חיי אדם כה מטורפים ואכזריים לא הצליחו לעורר התנגדות עד סלידה תוך כדי קריאה. הסיפור אמיתי. הכותבת כתבה סיפור חייה וחיי משפחתה בספר, ב-Idaho, מרכז ארה"ב. זהו סיפור בן זמננו, פורסם בפברואר 2018.

נקודת ארכימדס לעניין הרב שספר זה מעורר בעת קריאה, הוא אופן הכתיבה. כל מה שנכתב על הכתיבה של טארה וסטאובר, הסופרת, והדמות המרכזית כיצד הספר כל כך מעניין? כי מדובר בכישרון אמנותי יוצא דופן המאפשר להתרחק מהאירועים, ולו הקשים ביותר, ולמרות זאת לכתב בבהירות. היפה הוא שאין "התפלספות" על המתואר והמרגישים – האירועים רצים לנגד עיני הקורא כמו צפייה בסרט, לעיתים סרט זוועות :

"רק כעבור שנים רבות אבין במה עלתה לו (הכוונה לאחיה טיילור) העזיבה הזאת, וכמה מעט ידע על המקום  שאליו הלך. טוני ושון עזבו את ההר, אבל רק כדי לעשות את מה שאבא שלי לימד אותם לעשות: לנהוג במשאיות, לרתך, לאסוף גרוטאות. טיילור צעד אל תוך הריק. אני לא יודעת למה עשה זאת, וגם הוא לא ידע. הוא לא מצליח להסביר מאין הגיעה הנחישות הזאת, שבערה בו וזהרה באפלת אי-הוודאות, אבל תמיד הנחתי שזה בגלל המוזיקה שהתנגנה בראשו, איזה לחן מלא תקווה שכל האחרים לא הצליחו לשמוע – אותו לחן סודי שזמזם כשקנה את ספר הטריגונומטריה ההוא או כששמר את כל חידודי העיפרון.

הקיץ דעך, והיה נדמה שהוא מתאדה בחום שלו. הימים עדיין היו חמים, אבל בערבים התחיל להיות קריר, והשעות הצוננות אחרי השקיעה נהיו קרות יותר עם כל יום שחלף. טיילור עזב כבר לפני חודש." (עמ'67)

לטארה וסטאובר, הסופרת, כישרון כתיבה לתאר אירועי מציאות ולהותירם ביחד, בפני הקורא, עם השאלות, עם האניגמות, עם הקולות, ולו עם הזמזום השטחים הבהירים.

במהותם החיים אניגמטיים. עובדה זאת היא חוט השני הנוסף המושך את הקורא כמו מהופנט להמשיך לקרא. המתח הוא המתח של מה העשוי/העלול לקרות בחיי הגיבורים. היותם של החיים חידתיים אינה קשורה לטארה וסטאובר, רק היא מצליחה להפיח בהם חיים כדי שימשיכו לנוע לנגד קשב הקורא.

הספר נראה לעיתים כמו במת תיאטרון/סרט – הדמויות ברורות, שקופות עד הפתעה, בנשמתם, במחשבתם, והקורא צופה במתרחש :

"הצמחים האלה לא יעזרו אפילו קצת," אמר אבא." הם עובדים רק אם מאמינים בהם. את לא יכולה לבטוח ברופאים, ואז לבקש מאלוהים לרפא אותך."

סבתא לא אמרה מילה. היא רק ישבה ושתתה את תה הפטרוזיליה שלה. אני זוכרת שהסתכלתי על סבתא וחיפשתי סימנים לכך שגופה עומד להיכנע. ולא ראיתי ולו סימן אחד. היא הייתה אותה אישה קשוחה ובלתי מנוצחת."         (עמ'  110-109)

אותה סבתא : 

"קשה לשכוח את האופן שבו סבתא הייתה צוחקת בסוף הדרשות האלה. זאת הייתה מעין הנחה ארוכה, דליפת אוויר איטית, שנחתמה בגלגול עיניים ובחיקוי עצל של כעס, כאילו רצתה להניף ידיים באוויר, אבל הייתה עייפה מכדי להשלים את המחווה. ואז היא הייתה מחייכת – לא חיוך שנולד לפייס מישהו, אלא חיוך משועשע ונדהם לעצמה, חיוך שתמיד נראה לי אומר, אין דבר מצחיק יותר מהחיים עצמם, אני אומרת לך."

מה עוד נוכל לומר על ספר יוצא דופן זה? בעיקר שאישה חכמה וגם אינטליגנטית, מבריקה, אותה כינו גם "גאונה", כתבה אותו . ישנם קטעים בספר המחדדים את מוחו של הקורא :

"הרגע הזה היה עתיד להגדיר את זכרונותי מאותו לילה ומלילות רבים אחרים דומים לו במשך עשור. ראיתי בהם את עצמי כבלתי שבירה, רכה כאבן. בהתחילה בקושי האמנתי לזה, עד שיום אחד זה הפך לאמת. מאותו רגע הייתי מסוגלת לומר לעצמי, בלי לשקר, שזה לא השפיע עלי שהוא לא השפיע עלי, כי דבר לא השפיע עלי. לא הבנתי עד כמה צדקתי. עד כמה רוקנתי את עצמי מרגש. למרות כל ההתעסקות הכפייתי שלי בהשלכות של אותו לילה, לא הבנתי את האמת ההכרחית: שהעובדה שהלילה ההוא לא השפיע עלי, היא-היא ההשפעה שלו עלי." (עמ' 128)

או סצנה מונומנטלית :

"לקחנו את שון הביתה בסביבות שלוש בבוקר. אבא נהג, אמא ישבה לצדו, ואני ישבתי מאחור עם שון. איש לא דיבר. אבא לא צעק או הרצה; למעשה, הוא מעולם לא הזכיר את הלילה ההוא. אבל היה משהו בדרך שבה הוא נעץ את מבטו, לעולם בלי להסתכל ישירות עלי, שגרם לי לחשב כי באמצע הכביש היה פיצול, ושם אני הלכתי בדרך אחת, והוא באחרת. אחרי הלילה ההוא לא הייתה עוד שאלה האם אעזוב את הבית או אשאר. התחושה הייתה שאנחנו חיים בעתיד, ואני כבר עזבתי." (עמ' 164)

תרומתו של הספר לקורא הוא גם תבונה בהירה, שקטה וצנועה על כיצד עוד אפשר להביט בחיים על החיים, וכיצד, אולי, נכון יותר לשקף אותם לעצמנו. "השלתי מעלי את האשמה כשהשלמתי עם ההחלטה שלי בלי להמשיך ולחטט בפצעים הישנים, בלי להשוות את החטאים שיש לחטאים שלו, בלי לחשוב בכלל על אבא שלי. למדתי להשלים עם ההחלטות שלי לטובתי ובגללי, לא בגללו. כי הייתי זקוקה לכך, לא כי זה הגיע לו. זאת הייתה הדרך היחידה שלי לאהוב אותו." (עמ' 344- 345)

…..

אבל מה שמפריד ביני ובין אבא שלי הוא לא רק זמן או מרחק, אלא השינוי שחל באישיותי. אני לא הילדה שאבא שלי גידל, אבל הוא האבא שגידל אותה." (עמ' 345) תודו שמשפט זה מהפנט בעניינו, בצורת כתיבתו, בהשלמה עם המציאות וביציאה לחופשי בשקט מהדהד.

ואפשר גם ללמוד מטארה וסטאובר עוד מסקנה אחת חשובה :

"את תהליך השינוי הזה אפשר לכנות בשמות רבים: טרנספורמציה. מטמורפוזה. רמאות. בגידה.

אני מכנה אותו השכלה." (עמ' 346)

חסרו לנו מבט וקול חיים של טארה וסטאובר. מצאנו אותם בווידיאו מטה. אל תפסידו אותם. https://www.youtube.com/watch?v=x2XWYT-t47E

www.tarawestover.com

* השם המקורי של הספר באנגלית –  Educated– מדייק יותר וממקד יותר;  השם האנגלי ממקד תמצית השינוי המהותי הפנימי של הגיבורה, ולא רק בהשכלתה.