ריאיון עם רון כוזר

קראו רק הקדמה זאת לריאיון ואין ספק שתילכדו ביפי ההגדה שרון כוזר ערך – "ראשית, נשארו החלקים המשפחתיים האהובים, שבהם הילדים שואלים "מה נשתנה", מחביאים את האפיקומן, מוזגים כוס לאליהו הנביא, והמבוגרים (וגם הילדים הגדולים יותר) מספרים את סיפור יציאת מצרים. לשם כך, הוכנס סיפור יציאת מצרים המקראי אל ההגדה, והוא כולל כל מה שהילדים מכירים ממערכת החינוך ומלימודי התנ"ך – כולל כל הסיפורים האנושיים כל-כך: סיפור המיילדות, סיפור משה בתיבה, סיפור בת פרעה, סיפור הקדשתו של משה המגמגם לשליח ועוד. תוך כדי כך שוחזר גם מקומן המרכזי של הנשים בסיפור זה. סיפורים אלה, שלשונם המקראית אינה קלה, מופיעים בשני טורים: עברית מקראית ועברית ישראלית, וכך יכולה כל משפחה לבחור לעצמה אם לקרוא בטור הימני, המקראי, או בטור השמאלי, הכתוב בעברית מודרנית."

מאין הגיע הרעיון של כתיבת הגדה חדשה?

עוד בילדותי בתנועת הנוער נחשפתי להגדה התנועתית (הייתי בתנועת "המחנות העולים"), שהייתה ייחודית לכל סניף של התנועה. היו בה יסודות מתוך ההגדות הקיבוציות וגם יסודות ספציפיים לתנועת הנוער. ההגדות הקיבוציות היו ייחודיות בכמה עניינים: קודם כול, כאשר הראשונות שבהן נכתבו, בחצי הראשון של המאה העשרים, הידע של המקורות היהודיים של ההגדה היה רב יותר, כלומר אנשים עדיין הבינו את ההגדה המסורתית, אבל היא לא התאימה לרוח של אנשי ההתיישבות העובדת. כתוצאה מכך נותרו בהגדה קטעים שהיום כבר בלתי-מובנים לגמרי לקוראי עברית חילוניים, אך נוספו לה גם הרבה חומרים שהתאימו לרוח התקופה, כגון קטעים על האביב והטבע וקטעים על החקלאות (הקציר) באביב.

בחצי השני של המאה העשרים, לאחר השואה, היו קטעים בהגדה שזכו לפרשנויות אקטואליות חדשות, כמו למשל הקטע "שפוך חמתך אל הגויים אשר לא ידעוך", שנתפס כמתייחס לגרמניה הנאצית ולאנטישמים בכלל. היו גם הגדות שהובלטו בהם ערכי אנוש כלליים, ברוח הרעיון של חירות האדם, היותו "בן חורין".

כאדם בוגר שלא המשיך זמן רב בחיי הקיבוץ, לא הייתה לי חלופה להגדה המסורתית. עם השנים למדתי להבין אותה. זה לא היה פשוט, אבל כבלשן, העוסק בין היתר בעברית על שכבותיה השונות – עברית מקראית, משנאית, שירת ימי הביניים וכדומה – התיידדתי קצת יותר עם הטקסטים, אבל גם חוויתי תסכול רב כשישבתי בסדר הפסח וראיתי איך הקוראים בהגדה שוברים את שיניהם עם טקסטים בלתי מובנים לחלוטין. וכך נוצר בי געגוע הולך וגובר אל ההגדות התנועתיות והקיבוציות שדיברו כל כך לליבנו. וכך עברו להם עשורים אחדים, עד שהרגשתי מוכן, והעזתי להתיישב ולערוך את הַגָּדַת אֱנוֹשׁ לְפֶסַח.

אילו קטעים מההגדה המסורתית לא נכללו בהַגָּדַת אֱנוֹשׁ לְפֶסַח?

כדי להבין מה לא נכלל צריך להבין מה הקו המנחה בהגדה המסורתית. ההגדה המסורתית התגבשה במסגרת היהדות הדתית, ולכן עיקרה הוא הודיה לאלוהים ותיאור עוצמתו בסיפור יציאת מצרים. עוצמתו של אלוהים קיימת כמובן גם בסיפור התנ"כי, אבל במסגרת המאבק של היהדות נגד הנצרות הועלם משה מן ההגדה, כדי שלא ייווצר הרושם, חס וחלילה, שמשה הוא בן האלוהים, כמו ישו. ולכן גם נאמר בה: וַיּוֹצִיאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם לֹא עַל יְדֵי מַלְאָךְ, וְלֹא עַל יְדֵי שָֺרָף, וְלֺא עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, אֶלָּא הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ. כתוצאה מהעלמתו של משה מההגדה, כל סיפור יציאת מצרים מהתנ"ך כפי שהילדים מכירים אותו – כולל סיפור המיילדות, סיפור משה בתיבה, סיפור בת פרעה, סיפור הקדשתו של משה המגמגם לשליח וכיו"ב – לא מופיע כלל בהגדה המסורתית. ההגדה המסורתית מדגישה את הדרמה האלוהית של "דם ואש ותמרות עשן", שבה אלוהים לא רק הוציאנו ממצרים, אלא גם עשה בהם שפטים, ועשה באלוהיהם, והרג את בכוריהם, ונתן לנו את ממונם, וכיוצא באלה מעשים שאינם ערבים לאוזן סובלנית ואנושית. קטעים אלה הוצאו מההגדה, ובנוסף לאלה, הוצאו מההגדה קטעי המדרש והפלפול החז"לי, כגון "יכול מראש חודש? תלמוד לומר ביום ההוא. אי ביום ההוא, יכול מבעוד יום? תלמוד לומר בעבור זה" או למשל "ואת לחצנו – זה הדחק, כמה שנאמר: וגם ראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם". ההקשרים של כל הטיעונים האלה לא מובנים לחילוני/ת של היום. גם ברכת המזון הארוכה אחרי הסעודה מייגעת וגורמת להפסקת הסדר לפני תום ההגדה. קטעים אלה, כאמור, הוצאו מן ההגדה.

אז מה נשאר ומה נוסף?

ראשית, נשארו החלקים המשפחתיים האהובים, שבהם הילדים שואלים "מה נשתנה", מחביאים את האפיקומן, מוזגים כוס לאליהו הנביא, והמבוגרים (וגם הילדים הגדולים יותר) מספרים את סיפור יציאת מצרים. לשם כך, הוכנס סיפור יציאת מצרים המקראי אל ההגדה, והוא כולל כל מה שהילדים מכירים ממערכת החינוך ומלימודי התנ"ך – כולל כל הסיפורים האנושיים כל-כך: סיפור המיילדות, סיפור משה בתיבה, סיפור בת פרעה, סיפור הקדשתו של משה המגמגם לשליח ועוד. תוך כדי כך שוחזר גם מקומן המרכזי של הנשים בסיפור זה. סיפורים אלה, שלשונם המקראית אינה קלה, מופיעים בשני טורים: עברית מקראית ועברית ישראלית, וכך יכולה כל משפחה לבחור לעצמה אם לקרוא בטור הימני, המקראי, או בטור השמאלי, הכתוב בעברית מודרנית. הנה דוגמה קטנה:

משה בתיבה:

וַיֵּלֶךְ אִישׁ, מִבֵּית לֵוִי; וַיִּקַּח, אֶת בַּת-לֵוִי.	איש אחד משבט לוי התחתן עם בת שבט לוי
וַתַּהַר הָאִשָּׁה, וַתֵּלֶד בֵּן.	נכנסה  האישה להיריון, וילדה בן.
וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא,	ראתה האם כמה הוא נחמד,
וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים.	והחביאה אותו שלושה חודשים.
וְלֹא יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ,	כשלא יכלה להחביא אותו יותר,
וַתִּקַּח לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא,	היא הכינה לו תיבה מקני סוף
וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת.	וחיזקה אותה בחימר ובזפת.
וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת הַיֶּלֶד,	היא שמה את הילד בתיבה,
וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל שְׂפַת הַיְאֹר.	ואת התיבה הניחה בסוף על שפת היאור.
וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק, לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ.	ואחותו נעמדה במרחק, כדי לראות מה יקרה לו.

 

מייד לאחר הקטע הזה מופיע השיר הידוע והאהוב "משה בתיבה" ("דומם שטה").

כמו כן נוספו להגדה שירי אביב, ברוח ההגדות התנועתיות והקיבוציות.

בתת-כותרת להַגָּדַת אֱנוֹשׁ לְפֶסַח כתוב "ישראלית חילונית הומניסטית". למה הכוונה בהגדה חילונית?
הַגָּדַת אֱנוֹשׁ לְפֶסַח היא חילונית, אבל היא אינה נוקטת חילוניות וולגרית. החילוניות שבה היא אנושית ומכילה. ולכן היא קשובה לתרבות היהודית ההיסטורית. ואם התרבות החילונית שלנו מקבלת לתוכה מתרבויות העולם את פיית השיניים (לדוגמה) בלי שום קושי, על אחת כמה וכמה שיכול להיות בה מקום מרכזי ומכובד לאלוהים. אין זה מקום אמוני–דתי , אלא תרבותי–אנושי. ולכולנו נתונה החירות לצקת לתוכו את ערכינו הנשגבים על פי נטיית לבנו.

ובאיזה אופן ההגדה היא הומניסטית?

סיפור יציאת מצרים נשא עימו לאורך כל הדורות מסר של יציאה מעבדות לחירות, גם עבור היהודים לדורותיהם, אבל גם מסר אוניברסלי עבור מדוכאים אחרים. מוכר לכולנו הספיריטואל של העבדים השחורים "מַהֵר, מֹשֶׁה, צַוֵּה פַּרְעֹה: שְׁלַח נָא אֶת עַמִּי!" ואכן שיר זה מופיע בהגדה. לא רציתי לתת להגדה אופי פוליטי אקטואלי. רציתי שיהיה בו מסר אוניברסלי מכליל. ולכן לא מופיעים בו עניינים פוליטיים עכשוויים, אם כי זה כמעט התבקש. ובכל זאת, זוהי הגדה פוליטית במרומז, בכך שהיא לא נרתעת מאמירה מוסרית עקרונית. ולכן נאמר בה כך:
בְּכָל־ דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרָיִם.
בכל דור ודור חייבת אישה לראות את עצמה כאילו היא יצאה ממצרים.
לוּ יהי לנו לב לראות את עצמנו – מהיותנו יצירי אנוש –
כאילו היינו אנו בנות ובנים למיעוט נרדף בידי רוב עריץ.
לוּ יהי לנו לב לראות בסבלותם.
וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ.

לאחר קטע זה מופיע שיר של מחמוד דרויש "חשוב על זולתך". שיר זה אינו מהשירים הפוליטיים ביותר שלו, אך בהחלט מבטא עמדה ורגש של הזדהות עם הזולת הסובל, וכן מספר בתים מהשיר של טשרניחובסקי "אני מאמין" ("שחקי שחקי").

האם הַגָּדַת אֱנוֹשׁ לְפֶסַח התפרסמה כספר, ואיפה אפשר לקנות אותה?

ההגדה לא התפרסמה עדיין כספר. היא מהווה פרוייקט ניסויי, ואשמח מאוד לקבל עליה תגובות מכל הקוראים והמשתמשים בה. ניתן להוריד אותה כקובץ PDF:

http://hagadat-enosh.download/color

אפשר גם להוריד אותה (בצבע או בשחור-לבן) מדף הפייסבוק הַגָּדַת אֱנוֹשׁ לְפֶסַח:

https://www.facebook.com/pg/הגדת-אנוש-לפסח-1248050812014629

אשמח כמובן אם תשתפו את דף הפייסבוק כדי לעזור בהפצת הַגָּדַת אֱנוֹשׁ לְפֶסַח.

לקראת האפשרות של הוצאתה של הגדה זו כספר, אולי לקראת השנה הבאה, אשמח לקבל לא רק ביקורת, אלא גם הצעות לשיפור, קטעים נוספים שראוי לכלול, הדגשים נוספים שכדאי להעלות, וכד'.

אמור לנו משהו על עצמך, מעבר לכך שהיית בתנועת "המחנות העולים" ותקופה קצרה בקיבוץ?

כאמור, רוב חיי עסקתי בבלשנות. הייתי מורה לעברית באוניברסיטה העברית, ואחר כך פרופסור לבלשנות בחוג לאנגלית באוניברסיטת חיפה. בין היתר פרסמתי ספר

Hebrew and Zionism על הקשרים שבין אידיאולוגיות לשוניות ואידיאולוגיות פוליטיות בתקופת תחיית העברית ואחריה. במשך השנים גם עסקתי ביוגה ולקראת הפרישה לגמלאות מהאוניברסיטה עשיתי קורס מורים בכירים ליוגה. היום אני עוסק בהוראת יוגה.

================
Ron Kuzar
ronkuzar@gmail.com