נחשפתי לעשייתו של רם לוי, במאי סרטים, כאשר ביים את הסרט 'דיבוקים' על החזרות של ההצגה 'הדיבוק' של אריה יבגני בתיאטרון 'גשר'. הסקרנות הובילה לצפות בסרט 'רק לא לחשב 2 פעמיים'. רותקתי. מאז הפעם הראשונה צפיתי בו מספר פעמים. שאלתי עצמי מדוע. והתשובה – יש קסמים בעשייה האמנותית שלא תמיד אפשר להסביר, וגם לא תמיד חייבים הסבר, כי לעיתים ההסבר 'מבריח' את הקסם. וגם הסבר מה הוא? הערכה, מני רבות, של מאן דהוא…ולא יותר.

ניסים אלוני נהג לכתב מחזה תוך עבודתו על במה עם השחקנים, או אחרי החזרות, מתוך הארות/הערות שקרו תוך כדי עבודת הבימוי. לא מקרי שרם לוי יצר 2 סרטים 'גדולים' בתיעוד חזרות של שני במאים בעלי יכולות מהפנטות.

במחזה של ניסים אלוני קצב אירועים מסחרר, מתח תמידי 'מדליק' אותם ומרכך אותם באמצעות מוסיקה כובשת של פולדי שצמן. מהות ההצגה?

ניסים אלוני

"נסים אלוני מתוך ריאיון שערכה רות פיינגולד מעיתון "דבר" עם נסים אלוני ב – 14.10.1971:  

"אם רוצים ללבן בעיות הטמונות כביכול במחזה, אם רוצים לדבר על משמעויות – לאו דווקא נסים אלוני הוא הכתובת לכך. כי לדבריו:

"כשמתחילים לנתח דברים כמו שמנתחים חתיכת ספרות, אז יוצא שצריכים להגיע למה שנקרא בירור אינטלקטואלי של מערכות סמלים. בשבילי, כל זה תמיד חידה. זה למעשה הפיכה של הדבר למה שהוא איננו. לשם מה? מה הטעם? אתה מנסה להפוך את העניין עצמו לדבר אחד. מחזאי מביא מערכת של יחסים בין אנשים – או בין סוסים, אין זה משנה – ואז רוצים להפוך את זה למערכת פילוסופית של קביעת הלכות. אבל זה בכלל לא זה. אז למה ? אינני יכול להיות לעזר למישהו ולהגיד לו: זה כך או לא כך. אני באמת אינני יודע. זה גם איננו מעניין אותי. אם אתחיל להדפיס את המחזות שלי, אולי אתחיל לראות מה הולך בהם.  זה יהיה רע מאוד. אני אחשוב על זה שנים. אשב בבית ואקרא. לא ייצא מזה שום דבר."

איזו הקלה לשחרר את הכותב להתעקש לחטט ב'מעמקים'…

המוסיקה במחזה רומנטית, מחברת שחקנים וקהל, מרקיעה לשחקים למרות הטקסטים בה. המוסיקה גם יוצרת רפיטטיביות  שאינה מרפה, היא לוכדת.

ה- nonsense בטקסטים של ניסים אלוני מאפשר הארות מבריקות עלינו, בני האדם:

"בן אדם זה בידור"

           או:

"כולם צוענים"

           או:

"רק לא לחשב פעמיים

כי אם חושבים פעמיים

חושבים שלוש

ואם חושבים שלוש

מתחילים לגרד את הביצים ויושבים לנוח על אבן,

ואם אתה יושב על אבן,

התולעים – טפו

חושבים – אהה, בא!

הוא פה!"

לוי, בסרטו על החזרות של מחזה ניסים אלוני, מציף תמצית אמירתו ועשייתו של ניסים אלוני וכמובן, גם 'משמיע' הד העצמי על המחזה, על ניסים אלוני, על קונטקסט התקופה, על השחקנים והחיים בכלל.

תמונות החזרות והמציאות החוץ תיאטרון בהן בחר לוי להעלות הם קסם אמנותי נוסף, אותו מביא הבמאי לסרט. גדולתו של הסרט הוא במיקסום שתי עשיות אמנותיות – כתיבת מחזה ובימוי הצגה והפקת סרט על העשייה הראשונה ועוד… מהו אותו "עוד"? הכשרון להבחין, לתמצת, להלביש במעטה אמנותי כיצד אנשים וחייהם מתנהלים. התוכן טפל, כי רק מיצוי התמצית היא העיקר.

ביקורת דאז, אברהם עוז. "הארץ". 14.10.1971

"הצוענים של יפו' היא הצגה נפלאה שבה מצאה 'הבימה' את עצמה. לבו הרחב, הפזרני לתפנוקים של נסים אלוני, שב ומגלה לנו מה אפשר לחולל בתיאטרון ישיש זה אם אין אתה חוסך ב'כוכבים' אלא בונה הצגת אנסמבל שבה מתחלקים שחקנים מצויינים בתפקידים שווי זכויות. אלוני מסתייע היטב ברובינא, נבונה ואומרת הוד, במסקין המשחק בכח גם ניואנסים של חולשה. בפינקל, המפליא לשרטט בקווים ספורים את החוק היוצא לפנסיה, בקלצ'קין המאפיין בגרוטסקה צ'אפלינית את לאון מוזיקנט וסטלה אבני המשיבה לו רגשי חום מלב שהצינה כבר אחזה בו.

ביוסי בנאי שהנעימה הפיוטית של הלשון קולחת מפיו כאילו הוא דובר אלונית מבטן ומלידה. וכן בשמואל סגל ואביבה מרקס הנכנסים עמוק לעורן של הדמויות שנתפרו. כמדומה, על פי מידתם בדיוק. ודאי, 'הצוענים של יפו' הוא תיאטרון אסטטי שנועד לחמם את הלב. לא הרבה יותר. זה תיאטרון של גודש, של שפע, לחובבי התפנוקים שבקהל. אבל איזו התפנקות נהדרת."

קוראים יקרים, התפנקו גם אתם בסרטו של רם לוי על החזרות של 'הצוענים של יפו' של ניסים אלוני. כמעט משוכנעת שתצפו בסרט יותר מפעם אחת. מדוע? יש בסרט מהגאונות האמנותית של ניסים אלוני, רם לוי, וכל גלריית היוצרים והשחקנים של 'הבימה' של 1971.

ביקשתי להיפגש עם רם לוי. ממרחק 53 שנים, בפרספקטיבה של זמן רציתי לדעת מה בפיו. האיש המקסים הזה, הצנוע, סיפר כיצד התאהב בניסים אלוני ובעשייתו וכיצד שכנע את הטלוויזיה, שהייתה אז בחיתוליה לאפשר לו לצלם ולהפיק את הסרט. ימי הצילומים הוגבלו. שאלה של תקציב, כך שבחר מה לצלם… וניסים אלוני, וגם השחקנים, חששו מתוצאו האינטראקציה החדשה הזאת. אתם תשמעו מה אמרו וממה חששו, ולא במקרה.

לוי הוסיף שהחזרות בתחילה היו בתיאטרון 'האוהל'. באחד הימים אמר ניסים אלוני בבואו לוי וצוותו לצלם, "הנה הפלבאים באים"…ישב ושתה גזוז. ימים של אז.

רם לוי הדגיש שתקופת העריכה הייתה התקופה הטובה ביותר בחייו. ואני מוסיפה – אפשר להבין מדוע. לצפות בסרט מ-1971 ב-2022, מספר פעמים ולהמשיך להתענג, המשמעות היא שנעשתה עשייה אמנותית גדולה – ע"י אלוני ולוי וע"י כל צוות ההצגה. אל תפספסו עשייה מעין זאת.

כקוריוז סיפר רם לוי שהקרנתו הראשונה של הסרט הייתה באל-עריש, במילואים, בפני חיילים, וכיצד עד סוף ההקרנה איש לא נותר. נשרו אחד אחד, והוא נותר לבד באולם…

בפרספקטיבה של זמן רם לוי מאד גאה בסרט. בצדק. סרט מרתק, בכל סצנה יש כל כך הרבה עניין. הסרט לא מרפה מהצופה – רגשות, אימפקטים, ניואנסים של ניסים אלוני, של השחקנים ושל רם לוי.

יש עשיות שהזמן לא מכהה בהן, וכזה הוא סרטו של רם לו – 'רק לא לחשב 2 פעמים'.