אחרי ביקור בלונדון, חזרנו וציינו בצער עד כמה ניכר שגם המוזיאונים בקושי כלכלי. אין כמעט תערוכות גדולות ראויות. חזרנו לארץ, ולאחר ביקור במשכן לאמנות עין חרוד בגליל, התמלאנו גאווה גדולה – חמישה אמנים, כולם ממשפחת אבו-שקרה, כל אחד וסגנונו, בהתאם לגילו ולהשפעות להן הוא נחשף, מציגים חלק מעבודותיהם בתערוכה הראויה להרבה מאד שבחים.

התערוכה בעין חרוד היא חגיגה, מרגשת תרבותית, רחבת היקף וגם מרתקת. גאווה מקומית! רק לקרא את הפיסקה הבאה אפשר להבין את הפן התרבותי, מלבד הכישרון והאמנות.

הרקע – " ווליד, האח הבכור, הראשון שיצא ללמוד וסעיד האח השני שיצא ללמוד וגם פריד האח הצעיר, שלושתם אחים בנים למרים. היה להם גם בן דוד – עאסם, בן גילם, אשר התגורר עמם סביב חצר אחת. האחים, האבות של עאסם ושלושת האחים הקימו 4 בתים סביב חצר אחת וחיו כחמולה. הבתים קטנים, הילדים מבלים בעיקר בחצר, יש סולידריות, גדולים שומרים על הקטנים. ובבית של ווליד, סעיד ופריד מתגוררת גם סבתא בלקיס, שהיא סבתא גם של עאסם.

סבתא בלקיס, משושלת מאוד משמעותית גם באיסלם וגם בתפיסה הסופית, המשתייכת לעבד אל קאדר אל ג'ילאני (היה משפטן פרסי, ומגדולי המורים והמיסטיקנים הסופיים בין 1077 – 1166) אביה היה השיח זייד אל ג'ילאני. זאת שושלת שמגיעה עד מוחמד.

מרים, אימם של ווליד, סעיד ופריד , טיפלה בסבתא בלקיס. גם מרים משתייכת לשושלת סופית, אך פחות מכובדת מזאת של סבתא בלקים. מרים חותנה בהיותה בת 10 לגבר בן 27. היא טיפלה בבלקיס שהתעוורה ובעלה כבר נישא לאישה אחרת. מרים התייתמה בגיל מאוד צעיר, גיל חמש. אביה נישא לאישה שלא אהבה אותה והעבידה אותה בפרך ולא אפשרה לה ללמוד קרוא וכתוב, לכן כבר בגיל 10 היא חותנה עם האבא של ווליד, פריד וסעיד. אחותו של האב התחתנה עם אחיה של מרים.

הטראומות בחיי מרים רק חיזקו אותה והעניקו לה עוצמה. כל חייה היא פתחה עוד דרכים לאהבה, הכלה, נדיבות ואהבת היופי. היא לא הכירה את פיקסו, לא ידעה קרוא וכתוב, ולא ציטטה שירי משוררים. אבל בדרכה היא ידעה שמה שהנפש שלנו מבקשת מבחינת הכוחות שלנו ומה שיש לנו לתת לעולם זה מה שחשוב לעומת הכוחות החומריים, אותם הישגים של כוח ושליטה. שתי הנשים, סבתא בלקיס והאם מרים היו מאוד דומיננטיות."

ווליד אבו-שקרה, 1946-2019, נולד באל ג'ון, ישראל.  אביו לא הסכים שייצא ללמוד אומנות; מגיל 16הוא יצא לעבוד ולכלכל את המשפחה. בשליש ממשכורתו ווליד מימון את המשפחה. בחסכונותיו הצליח לממן לימוד ציור בחוגים. בשנת 1967 ווליד נרשם ללימודים במכון אבני לאמנות ועיצוב בתל אביב.

כבר בראשית דרכו דרך כוכבו כצייר – הוא פיתח שפת ציור משלו, שענתה לרוח הזמן בנוסח המופשט הגיאומטרי, תוך הטענתו בהקשרים מקומיים ואסלאמיים. מן המוטיבים הגיאומטריים השגורים הוא יצר קומפוזיציות חדשות שהונשמו בצבעים עמוקי גוון. נדמה היה שכבש לעצמו דרך סלולה של ציור עשיר, מקומי בדרכו ובה-בעת עכשווי.

בציוריו עמוקי הצבע, דומיננטיים גוני הירוק והאדום, ולעתים גם התכלת, האופייניים לאדריכלות איסלאמית ומזרחית. בתפיסה הסוּפית, הירוק הוא צבע חיי הלב, צבע הניקיון של לב ממורק ממחשבות רעות; והאדום, כעין האלמוג, הוא צבע השכל הגדול. הצורות והצבעים שולחים אל חללים המשמשים משכן לרוח, וחשים בהם את השראת המסגד, המינרט והערבסקה. הקומפוזיציה, חדשה ומודרנית, מהדהדת בדרכה את המורשת העשירה של המקום. במקביל רשם הרבה, בעיקר דמויות וגם נופים, שצייר בשהות משותפת עם עמיתים באתרים שונים.

בכל צומת ותפנית ביקש ווליד לדייק עוד ועוד את ההתחקות אחר נקודת המוצא שלו, המבוע או המקור לזהותו ולחייו.

בסוף 1972 הכיר בירושלים את אשתו לעתיד, ג'יין פנלופה. הם יצאו לטיול באירופה, שכלל היכרות עם הוריה בלונדון, ובהזדמנות זו בחנו אפשרויות של לימודי השתלמות בבתי ספר לאמנות. הזוג נישא בארץ ב-1974, וכעבור חודשים ספורים התבשר ווליד כי הוענקה לו מלגת השתלמות בתחום התחריט בבית הספר המרכזי לאמנות ועיצוב בלונדון.

חרף השתכללות דרכו בציור בחר וליד לעסוק בתחריט, בהיותו מדיום של עשייה תהליכית שהנסתר בה רב על הגלוי. פעולה חזרתית של כיסוי, גירוד וחשיפה יוצרת בתחריט ריבוד שכבתי, שמתוכו עולה בהדרגה הבלתי מוחש, מה שאינו נראה במבט ישיר. ווליד דבק בשחור-לבן של תחריט מופנם, ולא בציור הצבעוני שהשיא לו הכרה בראשית הדרך. עבודת התחריט, שמהותה גירוד, כיסוי וחשיפה, נקשרת למבנה הזיכרון, ובעיקר היא נקשרת למעשה האמנות כמאבק בשתיקה, בהדחקה ובשכחה.

ב-1985 הגיע ווליד לביקור באום אל-פחם לאחר היעדרות של שלוש וחצי שנים, ונדהם מהשינויים שהתחוללו במקום. הוא שב ויצא ללונדון טעון בכוח יצירה, בדחף עז לתעד את הזיכרון, לתת מבע לכוחות השינוי והפגיעה בטבע, לעבד את תחושת האובדן. בדרכו האינטימית והעמוקה ביקש גם לעורר חשבון נפש, לעמת ולהתריע. לעבודות אלה, בצד האינטימיות והצניעות שמשדר ההדפס על נייר, יש נוכחות פיסולית של מונומנט.

סדרת העבודות החדשה שיצר בסדנה שלו בלונדון בעקבות הביקור הייתה מהחזקות שיצר, אך התפנית שבאה בעקבותיה לא הייתה ביצירה אלא בקטיעתה, בגדיעת עצם העשייה כאמן יוצר, לשנים רבות. נראה שהגורם לכך היה המפגש של ווליד ואשתו עם השייח' מוחמד נאזם אל-חקאני.

ווליד נקשר בו בהדרגה הָחֵל מ-1986. הוא ביקר בבגדד בהזמנת פסטיבל אמנות בינלאומי, ובהזדמנות זו עלה לקבר אבי-אבותיו, עבד אל-קאדר אל-ג'ילאני, שהיה מגדולי המיסטיקנים הסוּפים. הוא חש חיבור עז לשורשיו והתחזק באמונתו. ב-1989 הוסמך ווליד כשייח' וקיבל תפקיד בחניכת תלמידים. ב-35 השנים הבאות לא יצר אמנות. במפגשו עם אל-חקאני, נדמה שלא נמצאה לו תשתית תומכת להמשך היצירה החזותית. אילו היה משורר, אולי היה פועל אחרת במסגרת הסוּפית האורתודוקסית הזאת, אך כאמן חזותי אפשר רק לשער את המאבק הפנימי שהיה מנת חלקו סביב קבלת השינוי והוויתור על עולם היצירה. בקהילה החדשה בלונדון הוא מצא בית ומסגרת של זהות והזדהות משותפת, הנטועה בסביבה המערבית העירונית אך מתבדלת ממנה בדרכה.

ב-2009, בשוכבה על ערש דווי, התאספו בני המשפחה סביב מיטתה של האם מרים, שביקשה מווליד: "המשך בדרכך בלימודי הסוּפיזם והדת, אך חזור נא גם לאמנות שלך. האמנות היא מתנת האל. זה חשוב לכולנו, למשפחה הקרובה ולחברה כולה". ווליד נעתר ויצר את סדרת עבודותיו האחרונה (2010-11), שהודפסה בארץ. תפנית החזרה ליצירה הייתה גם שיבה הביתה, לאום אל-פחם. בחלוף 35 שנה, בעוד השייח' אל-חקאני מתקרב לשנתו התשעים, יום הדין שחזה לשנת 2000 טרם התממש. על רקע זה, היענותו של ווליד למשאלתה האחרונה של אמו היתה מילוי של צוואה רוחנית, מהלך אמיץ שבו גייס קשב עצמאי מחודש למבוע שממנו נחל את שירו: הרוח שנשבה בבית אימו וסבתו. קול פנימי זה שב והתחבר למצע העשיר, המורכב והעמוק שאחריו התחקה כל חייו.

סעיד אבו-שקרה יצא לדרך האמנות בעקבות אחיו ווליד, אך מתחילת דרכו התייחד כתב-ידו בחיוניות ובתשוקה, בחמלה שנמהלה בקריאת תיגר.

במכון אבני גיבש סעיד תשתית אישית מזהה בגישתו לחומר ולמלאכת הציור -ציור בצבע שמן מדולל על גיליון נייר זמין וזול הסופג את הצבע, המשולב בהדגשי פחם וטכניקות נוספות ליצירת מרקם ועומק. מבין המורים נקשר במיוחד לרחל שביט ולאבינועם קוסובסקי, שהיה חברו הטוב של ווליד. העבודה בהנחיית מורים שונים על רישומים שהוגשו מדי שבוע, בדגש על שחרור היד וגיבוש כתב אישי למסירה ישירה של אינטואיציה, זמן ורגש, הייתה חוויה מעצבת.

העבודות של בעלי החיים מטה יוצרים אימפקט מהפנט גם בצבע וגם בשחור לבן.

כבר ברישומיו המוקדמים הִרבה סעיד לצייר נשים מבוגרות, ואין זה מקרה שמכל המראות שאליהם נחשף בעיר הגדולה תל-אביב, התמקד מבטו בעיקר בנשים קשות-יום. את הנשים שבהן נתקל באקראי, למשל בשוק הכרמל, צייר בקווים ספורים הלוכדים את תווי הפנים ותנוחת הגוף. ככלל הוא מיעט לצייר גברים, ובאלה שצייר נדמה כי לא גייס את תעצומות הנפש ששוקעו בדיוקנאות הנשים.

לקראת התערוכה השלים סעיד את סרטו "מרים", ווידיאו ארט, המהדהד את מה שלא נמסר במילים.

פריד אבו-שקרה  – עבודותיו לא מרפות בעניין, באסתטיקה ובהלך הרוח "המדבר" אל המתבונן מורכבות וכאב, וכן שאלות על זהות.

כשפריד בוחר לשלב ביצירותיו את הרקמה בחוטים, כולל שימוש  במחט התפירה, ומתרגל את הרקמה על מצע של בד או נייר, למעשה הוא גם טווה יצירת אמנות שדרכה מסופר סיפור. הוא חקר רקמה פלסטינית, ולמעשה הוא גם תרגל אותה בתוך עבודותיו. אין ספק שההבדל בסוגי התפרים שהיו בשימוש באופן מסורתי, כמו גם השימוש בצבעים, הם חלק מהזהות בכל כפר, עיר או אזור בפלשתינה המנדטורית, ואף בתקופה העות׳מאנית שקדמה לה. הצורות מכילות לעתים קרובות את המשולש, בנוסף לצורת הריבוע, המעוין, בנוסף לצורות כמעין קמע נגד עין הרע, או צורות פרחים וצמחים שהופכים לצורות מסוגננות של ערבסקות.

ככלל, פריד חותר למימוש עצמי באמצעות עיבוד רעיון שעובר תחת ידיו בדיקה וחקר מעמיקים, עד להוצאתו לפועל ביצירת האמנות. כך, למשל, השימוש שהוא עושה באוסף מעטפות מבוילות שהוא מכנה "מכתבים מתים". מעטפות אלה הכילו מכתבי אהבה, געגוע, מידע ועוד, ולא הגיעו מעולם ליעדן. הפרויקט נשזר על-ידיו בדיוק קפדני, בצבע, בצורה, בקומפוזיציה ובמחשבה, הָחֵל בתהליך ממושך של בחירת המעטפות והבולים.

הלך רוח זה של המקום ממזג יחד את פרויקט המעטפות והבולים עם סצנות נוספות, גם הן ארוכות טווח, כגון הציורים שבהם מופיע חתול, שפריד מזדהה אתו וכמו מחפש דרך להשיבו הביתה. ככל עבודותיו של פריד, גם פרויקט ארוך טווח זה מרובד בממדים אישיים והגותיים, התלבטויות ועמידה בצמתים רוחניים ורגשיים, שבאמצעותם הוא מבטא דברים שאינם קשורים באופן ישיר להווה ולמקום.

בשנת 1982 הגיע עאסם אבו-שקרה לתל-אביב ולבית הספר לאמנות "קלישר", אך את ציורי התקופה המוקדמת שלו כנראה לא שמר. בציור המוקדם ביותר המוכר לנו ניכרת הזיקה לפיקאסו (1984). ב-1986 כבר בחר במטוס כנושא לעבודת הגמר והסקיצות חושפות את גלגוליו של המטוס מדימוי ילדי הלקוח מציורי ילדים להקשרים צורניים ותוכניים חדשים. כך בעבודה אופקית רחבה שהציג בתערוכת הגמר (ראו ב"אפסיס" שבהמשך לציר העמודים המרכזי במוזיאון) –  מטוס נוסעים מוארך עטור קסדה צף במרחב נופי וחומרי מקרטע המוטלא בפיסות דיקט ומסמרים. הוא מלווה משני צדדיו בזנבות עשן שחור כפיח, כזרועות מחבקות בתפילה.

את הראשונים בציורי "צבר בעציץ" יצר ב-1987: שני ציורים תואמים הנקשרים זה בזה, ולמרבה המזל שמורים יחד באוסף בנק דיסקונט. נוכחת בהם שטיחוּת של הסימן החוזר, ומבניוּת של שטיח. רק במבט שני נחשף גשטאלט מסוג אחר, גשטאלט של תלת-ממד המהפך את תפיסת הציור השטוחה.

ב-1988 יצר עאסם לא מעט ציורי צבר שבהם פיתח את המבע המזוהה עִמו: "טבע דומם" אישי-זהותי שהוא בה-בעת גם קולקטיבי-לאומי. הצבר, אמבלמה של הישראלי החדש, היה לדיוקן עצמי וסמל לאומי פלסטיני. עאסם ניחן בתפיסה חזותית-חושית מפעימה, ולבו נגע בכל: צורת האותיות, השיריות הערבית שבצליל המלה, הריח, הטעם, ובעיקר הצבע. הצבע היה תמיד המפעיל הראשי, מוליך המבע. הוא היה מוערך ואהוב בקלישר, שם הכירו כולם באיכויותיו הנדירות בציור. אז כבר תקפה אותו מחלת הסרטן, הוא עבר טיפולים והחלים, עד שתקפה שוב ב-1988.

בציור חמניות, צבע השמשות היוקדות האפיר, כמו נגטיב צבע שדהה. הנחות הצבע האופקיות הפכו לגל מסתלסל של כתב ערבי בשחור, חוזר ונשנה שוב ושוב, "שחור", "שחור", "שחור", במבנה טקסי של טקסט מקודש, ולמילים אד אדמדם. הצהוב החיוני של החמנייה היה לרוח רפאים של פריחה לבנה שבמרכזה גולגולת שחורה, ואדום הדם נקווה בקצות אצבעות העלים. ועדיין הציור מרהיב ומלא תשוקה ומכמיר לב. בן 29 בלבד היה עסאם במותו. טבע דומם בעציץ היה לו קרקע ניידת של גלות מבית, זהות קרועה, סמל לאומי ודיוקן עצמי – מֶמֶנְטוֹ מוֹרִי – Memento mori (בלטינית: ״זכור למות״).

כרים אבו-שקרה. בסדרת עבודות מן השנים האחרונות, המודעות העצמית המתעצבת של כרים החלה לתת את אותותיה בגיבוש שפה חדשה לדיוקן העצמי התם, הפגיע והפתוח של ראשית הדרך. כרים החל לצייר דיוקנאות המישירים מבט ביקורתי אל האמן היוצר אותם, שכן "הגיע הזמן להוכיח לעצמך שאתה באמת אמן, יש לך משהו לתת ויש לך שפה, ואתה יכול לדבר את עצמך מול העולם, לתת עוד משהו מעצמך שאתה מסוגל להוציא ולא ידעת אותו קודם". בעבודתו התפתח תו נוקב, ריאליזם מובחן משלו. אלה דיוקנאות ראש, המצוירים ברובם מהצוואר ומעלה ולא מבית החזה, כנהוג בתולדות האמנות (Bust). כל דיוקן שונה ממשנהו. בהדרגה, ובעיקר בשנה האחרונה, נמזג בדיוקן ארוך הצוואר גם צמח, והוא-עצמו מתנשא מתוך עציץ.

אם קודם לכן טיפל כרים בצבר במבט מבחוץ, כסמל או כרכיב בקומפוזיציה גדושה הנושאת לעתים מסר לאומי, עתה היה הצבר לצורה ביוגרפית של זהות, ובצדו הזעתר – צמחים המהווים חלק בלתי נפרד מחייו ומעולמו והם מוטמעים בדיוקן העצמי של פניו, במרקם, בחומר ובצבע, ולמעשה בעצם פעולת הציור. הם מוטמעים במרקם המנוקד, בפירוק ובפגיעוּת, בתחושת העוררוּת הזורחת בגוון הירוק, הצהוב, האדום.

הזעתר, שהיה משמעותי לעבודתו כבר ב-2014 ונקשר בזהותו, ניכר בצבעו הירוק – צבע המאתגר את כרים כצייר, שעסק בו ברבים מדיוקנאותיו העצמיים: "אני תמיד מנסה ליצור צבע חדש. פחות חשוב מה אתה מצייר ויותר איך אתה מצייר. אני רוצה לצייר צבע ירוק חדש".

דיוקנו של כרים הנישא מתוך עציץ, נושא את זכרו של עאסם לתחושת זמן אחרת: דיוקן של אמן שמוקד עולמו בתהליך מתמיד של עבודה עצמית, בבדידות הסטודיו. עיניו פקוחות למציאות אלימה, לטבע וליופי, כעֵד וכמשתתף, מתוך עולמו, בכל אשר רואות עיניו, בדומה לציפור ולפרח המלווים את עבודותיו מתחילת הדרך. עם זאת, בתמונת ההווה שהצליב בתמונת עבר, כבר ניצת מבט לצבע חדש.

הערה – תערוכת אמני משפחת אבו שקרה מכה ולא מרפה בויזואליות שבה, וגם בדיאלוג שנוצר בינה לבין הצופה המתבונן בה. בגלל המורכבות מצאנו לנכון לצטט חלק מהטקסטים של האוצרות, המתמצתים איפיונים, שונות,צמיחה והשפעות בצורה מאד נאמנה.

צלמים : – כל הצילומים (מלבד יצירותיו של עסאם אבו-שקרה) הם של יגאל פרדו

• צילומי יצירותיו של עסאם אבו-שקרה – אבי חי

המשכן לאמנות עין חרוד

www.museumeinharod.org.il